באר משה סב

הועתק דאמר אמימר אכלה כולה אין נשאלין ובאמת רבא הוא דאמר הכי אבל אמימר אמר (שם כח א) אפי' אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן כו' וכ"פ הרמב"ם (פרק ו' מהלכות שבועות הלכה ח"י) וש"ע יו"ד (סימן רלח ס"כ) מכל מקום לדינא לא נראה כן דמלבד דיש לחלק בין הפרקים דהתם משום שכבר גמר הנדר באיסור שכבר אכל משום הכי אין נשאלין עליו לרבא יעוין בשער המלך (פ"ו מהלכות שבועות שם הלכה ח"י) במ"ש דלאמימר דאמר אפילו אכלה כולה נשאלין משום דמחוסר קרבן כו' היינו דוקא שיהיה פטור מדיני אדם לקרבן ולמלקות אבל עונש בידי שמים מיהו איכא מכיון שעבר על השבועה קודם שנשאל עליו יעוין ג"כ בשו"ת שער אפרים (סימן עב) ויש לפלפל אכמ"ל ודוק) משא"כ בצדקה ליד גזבר שנתינתו היה בהיתר לשם הקדשו אם כן כשמתחרט ונשאל ע"ז מדוע לא נימא דנתינתו למפרע כהלואה בעלמא אלא אף אם נתפוס כסברת כת"ר דשניהן שוין בטעמא דאחרי כלות גמר נדרו אין מקום לחול השאלה מ"מ מי מכריח לתלות את כל סכום הכסף מנדרו זה בזה דהא שפיר י"ל (אף לסברתו) דהכסף שכבר נתן כבר נגמר נדרו בסכום זה (דהא כל פרוטה מצוה בפ"ע היא) ואין מקום לחול ע"ז שם שאלה ומה שלא נתן עדיין שיש עוד מקום חלות הנדר יכול ליתשל עליו (וצע"ק מדברי הש"ס שבועות (כח שם) מיגו דמהני ליה שאלה אכזית בתרא וכו' וי"ל כמובן) ובפרט שכן מבואר להדיא בתשובת הרמב"ן (שהוא מקור הך דינא דלא מהני שאלה ביד גזבר) הובא בש"ע יו"ד (סי' רכח סעיף מב) דאם נתן מקצת יכול הוא להשאל על השאר ומ"ש רו"מ דיש לחלק בנקל בין נ"ד להך דתשו' הרמב"ן ולא כתב טעם לזה הנה לפע"ד נ"ד הוא ממש האי דינא דתשובת הרמב"ן ואף דהיה מקום לחלק דהתם בתשובת הרמב"ן (סימן ער"ה) מיירי דהתנדב ליתן בכל שנה כל ימי חייו כך וכך ונתן כדי נדבות לבו השנים שעברו ועכשיו בא לחזור וא"כ י"ל דכל שנה ושנה נדר בפ"ע הוא וע"כ פסק דיכול לשאול על מה שלא נתן עדיין משא"כ בנדר ליתן מאה רו"כ דהכל נדר אחד הוא, אבל לדינא נלפע"ד דאין לחלק כן דאף בנדר ליתן מאה רו"כ אם שלם לצדקה מעט מעט ג"כ יצא ידי נדרו וא"כ שפיר על המעט שכבר נתן נוכל לומר דהוי קיום וגמר נדרו ולא שייך שאלה ועל מה שלא נתן יכול לחזור בשאלה כמבואר בתשו' הרמב"ן, וכ"ז כתבתי אף לפי סברתו אבל העיקר נלפע"ד בטעמא דהך דינא דל"מ שאלה כשבא ליד גזבר הוא כמ"ש הראשונים הובא בשו"ת ר' בצלאל (סימן טו) והש"כ חושן משפט (סי' רנה ס"ק ה) הוסיף נופך מדיליה דדוקא באמירה לגבוה נהי דהוי כקנין גמור מ"מ כיון דלא קנה אלא מצד האמירה אתי דבור ומבטל דבור דגלי לן קרא דיש שאלה בנדרים אבל כשמסרו לגזבר אמרינן דל אמירה מהכא דלא יהיה כח הדיוט מור מכח הקדש והא בהדיוט גופא כשהקנהו במשיכה תו לא מהני שאלה א"כ בהקדש נמי כיון שמסרו ליד הגזבר קנהו ההקדש במשיכה ופשיטא דלא אתי דבור ומבטל משיכה כו' והמעיין בדברי הש"ך בהתבוננות יראה דלאו משום לתא דלא אתי דבור ומבטל מעשה לקידושין נט) קאתי עלה (דבזה שפיר תמה כת"ר דמה שייכות הוא כיון דהתורה נתנה רשות שהדבור יכול לבטל מה חילוק בין עשה מעשה או לא עשה) אלא כונת הש"כ הוא דמה דאמרה התורה דמהני שאלה הוא רק במה דעדיף כח הקדש מכח הדיוט דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט בזה גילתה התורה לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין אבל בבא לגזבר דקנהו במשיכה דגם בהדיוט מהני פשיטא דאין אחר הקנין כלום וה"ה בקנין חליפין וכדומה:

דלא גרע כח הקדש מכח הדיוט וז"פ וברור, אם כן לפ"ד אף בלא נתן כל מעות הצדקה להגזבר פשוט דעכ"פ מה שנתן אינו יכול לחזור כיון דכבר קנהו במשיכה ולא מהני שאלה אלא על מה שלא נתן עדיין וכמבואר בתשובת הרמב"ן וכן מצאתי ראיתי בשו"ת חתם סופר חיו"ד (סי' רמג) שבתוך דברי תשובתו העיר בנ"ז ממש וכתב ואפי' למאי דקי"ל כאמימר דישנו בשאלה מפני שעדיין מחוסר קרבן או מלקות אבל הכא דקיים נדרו ולא תכר כלל אין לו שאלה, אמנם לפ"ז בנודר לצדקה ונתן פלגא לגזבר ופלגא חייב עדיין הל"ל מגו דחייל שאלה אפלגא שלא מסר יועיל שאלה אאידך פלגא אך התם טעמא אחרינא הוא כמבואר למעיין בלשון חשובה הנ"ל (הוא תשובת הרמב"ן) כיון שכבר מסר לכהן התרומה או המעות לעני או לגזבר ה"ה כנותן מחנה להדיוט וכי יכול לחזור אחר שכבר זכה במתנתו יעו"ש בסוף תשובתו שתמה גם כן על מי שאמר טעם לא אתי דבור ומבטל מעשה מסירה לגזבר (כמו שתמה כת"ר) דאין מקום לדבר זה כלל דדוקא דבור של עצמו לא יבטל מעשה עצמו אבל הקב"ה נתן כח לבעל שדבורו יבטל נדר אשתו או יחיד מומחה או ג' הדיוטות אפשר אמיץ כח דבורם של אלו נגד מעשיהם של הנודרים יעו"ש, ולפמש"ל גם כונת הש"כ אינו מטעם זה עכ"פ לדינא גם הגאון חת"ס קולע אל המטרה בנ"ד למ"ש דפלגא שכבר נתן לגזבר לא יכול ליתשל עליו דכבר זכה הגזבר בקנין המשיכה ורק על השאר שעדיין לא נתן מהני שאלה, ומ"ש רו"מ מדברי התוס' כריתות (יג ע"ב) ד"ה ארבע שכתבו דדוקא אחר שנשחט ונזרק דמן כהלכתן ל"מ שאלה (הנה בדברי תשו' חת"ס שם מיושבין דה"ח) כבר העיר בזה המשנה למלך (פי"א מה' מעשה הקרבנות ה"ד) (וגם הרב חת"ס שם לא הביא מדברי המל"מ) ויעו' בשבועות (כד ע"ב) ובמהרש"א שם ובשער המלך (פ"א מהלכות שבועות ה"ח) ובטורי אבן ר"ה (כח ע"ב) ד"ה ה"ה עובר ובקצוה"ח (סימן ר ס"ק א) ויש בזה אריכות דברים אין עת האסף פה, ומ"ש רו"מ לחלק דבקדשי בה"ב וקדשי מזבח דגם קודם שבאו ליד גזבר כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ע"כ אין בו יפוי כת במה שבא ליד גזבר ומהני בהם שאלה גם אחרי כן, כעין זה כתב ג"כ הגאון מלבוב בהגהות יד שאול (סימן רנח ס"ו) שם והוא מחלק שם בין קדשי בדק הבית לקדשי מזבח ויעוין ג"כ בש"ס (חולין קלט) ולפלא דהא בנומ"י ר"פ הא"ר מבואר להדיא גם גבי קדשי מזבח דל"מ שאלה כשבא ליד גזבר ואכמ"ל

(ה) והנה ע"פ דברי שו"ת רב"צ והש"כ שהבאתי לעיל יש להוסיף נופך בטעמו של הרמב"ם (שהבאתי לעיל אות א) דפוסק דהקדש לא סגי בחרטה ובעינן פתח ג"כ דהא הקשו כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט א"כ הל"ל דל"מ שאלה כמו דלא מהני במסירה לגזבר ונראה להסביר דברי הש"כ במה שכתב כיון דלא קנה אלא מצד אמירה א"כ אתי דבור ומבטל דבור כיון דגלי לן קרא דיש שאלה בנדרים עכ"ד, ויש מקום לומר בכונתו דר"ל דאף דהאמירה הוי כמסירה מ"מ כיון דגילתה התורה דאמירה דשאלה מבטל דבר הנדר וחכם עוקר הנדר למפרע הוי כאלו לא נמסר מעולם להקדש ואם כן הא כתב הרב שער המלך (פ"ו מה"ש שם הח"י) דדוקא נדר הניתר ע"י פתח נעקר למפרע והוי כאלו אינו (וכמש"ל אות א דזה דוקא מקרי נדרי טעות) משא"כ כשניתר ע"י חרטה ניתר מכאן ולהבא ולא הוי כאלו אינו ובזה מובן טעמו של הרמב"ם דבהקדש לא מהני חרטה דכיון דלא