באר משה ס

דבלא"ה עובר מטעם הואיל יעו"ש בהגהת הירושלמי מ"ש בזה הגאון מלבוב (ובספרי מנחת משה חאו"ח לסי' יג) כתבתי בדרך הפלפול קצת ויש לי לסתור ולבנות בדברי שם אכמ"ל) אבל לפי שיטת הרמב"ם שכתבתי לעיל א"ש דבקדשים ל"ש לומר הואיל ואי בעי מתשיל כיון דאינו בידו הוא משום דצריך פתת ג"כ ואולי לא ימצאנו (ול"ד לחלה דסגי בחרטה לחוד) ושוב אין חילוק בין כשבא ליד גזבר או לא (ואדרבא לפמש"ל בשטת הרמב"ם מהני שאלה גם בבא ליד גזבר אלא דהואיל ל"ש בשניהם כיון דאינו בידו למצוא פתת) וע"כ קמתרץ הירושלמי דמיירי דוקא בהקדישו לאחר ביעורו או בקדשים שחייב באחריותן וכר"ש [ובהחפשי מצאתי להגאון מהרי"ט אלגזי בהלכות תלה להרמב"ן (אות י) שכתב ג"כ דלשיטת הר"מ דהקדש בעי פתת מיושב קושית התוס' ונהניתי] ולכאורה היה מקום קצת לומר בדברי התוס' דפסחים דמ"ש היכא דאתי הקדש ליד גזבר לא אמרינן הואיל כו' אין כונתם ג"כ דלא יוכל שוב ליתשל אח"כ אלא דלא אמרינן בזה הואיל כיון דלא שכיח ליתשל אחר שבא כבר ליד גזבר לא אמרינן בזה הואיל (יעו"ש בתוס' ד"ה רבה) וכעין שכתב הרא"ש בשם הר"א ממיץ נדרים (שם נט) גבי תרומה ביד כהן דלא שכיח כלל שישאל עליה יעו"ש (אבל אי אירע דאיתשל מהני באמת אף כשבא ליד גזבר) ועפ"ז היה מיושב דברי התוס' (סוטה ו ע"ב) ד"ה כי שהקשו אמאי נשרפת כיון דיש שאלה להקדש למה אינו נשאל עליה ותצא לחולין יעו"ש דלכאורה דבריהם תמוהים דאיך יהיה נשאל אחר שהובאת כבר המנחה ליד כהן שוב לא מהני שאלה לפי פשטות התוס' דפסחים וכבר העיר בזה המשנה למלך פי"א מהלכות מעשה הקרבנות ה"ד אבל אי נימא כמש"ל דהתוס' דפסחים לא כתבו רק דלא אמרינן הואיל אבל שאלה מהני הוי א"ש אכן באמת פשטות לשון התוס' דפסחים נראה יותר דכשבא ליד גזבר אין נשאלין עליו דאי משום דלא שכיח שיתשל הא גם בלא בא עדיין ליד גזבר ג"כ לא שכיח שישאל על החמץ של גבוה ויעבור על ב"י ויהיה חייב לשרפו (ודוחק לומר דבבא לגזבר מקרי לא שכיח כלל כמ"ש התוס' ד"ה רבה דז"א כונת התוס') א"ו כיון דעכ"פ יכול לשאול עליו שיך בו הואיל ובבא ליד גזבר לא אמרינן הואיל כיון דל"מ בו שאלה ועוד כיון דכמה מגדולי ראשונים כתבו להדיא דל"מ שאלה כשבא לגזבר גם בדה"ת לא נעמיס ביאור רחוק נגד דברי הראשונים [ודברי התוס' דסוטה יש לתרץ בפשיטות עפמ"ש הרב מהר"י ששון בס' בני יעקב (דף קסז ע"א) דכלל מסור בידינו דכל היכא דכותבים התוס' תימא ואינם כותבים וצ"ע התירוץ פשוט יעו"ש א"כ י"ל ה"נ שכתבו התוס' קשיא ולא העלו בצ"ע משום דהתירוץ פשוט דל"ש בו שאלה אחרי שהובא לכהן וגם בשני קושיות הראשונות שהקשו התוס' יש למצוא תירוץ פשוט ואכמ"ל וצ"ע לחלק בין תימא לקשיא] ולא עוד דגם מש"ל בשיטת הרמב"ם ג"כ אינו אלא לפלפולא בעלמא ויש בזה לסלסל ולפלפל אכמ"ל אבל לדינא נלפע"ד העיקר דגם הר"מ מודה לדברי הראשונים דדין זה דאין שאלה בהקדש כשבא ליד גזבר לא מתלי תלי וקאי דוקא בסוגיא דאתה רואה של גבוה ע"פ קושית התוס' אלא כמו שבארו הראשונים ודימו זאת לתרומה ביד כהן דמבואר להדיא בנדרים (נט א') דלא מצי מיתשל עלה ואף דלכאורה גם דין זה השמיט הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהלכות תרומות הי"ז) שסתם וכתב ה"ז נשאל לחכם ומתיר לו ולא חילק דדוקא אם לא מסרה עדיין ליד הכהן מכל מקום לדינא נראה עיקר כתירוץ השני של הכסף משנה שם שמאחר שכתב הר"מ המפריש תרומה ומעשרות וניחם עליהם משמע שפיר דמיירי שלא היה אלא הפרשה לבד ועדיין לא באה ליד כהן ודלא כמו שתפס הנוב"י שם (סימן קנד) לעיקר כתירוץ הראשון של הכ"מ דהר"מ מפרש כפי' הר"א ממיץ המובא ברא"ש שם דכ"ז גרם לו להנוב"י שלא ראה דברי הראשונים מה שכתבו גבי הקדש ביד גזבר ומדמי ליה לתרומה ביד כהן דאי הוי רואה אותם לא הוי דחיק אנפשיה להעמיס דוקא בדברי הרמב"ם שלא כדעת הראשונים ויעו' גם כן תוס' עירובין (ל' ע"ב) ד"ה תרומה במ"ש ולא מצי לאוקמה בתרומה ביד כהן כו' דמבואר בדבריהם דלא קמפרשי בדברי הש"ס (נדרים נט) כפי' הר"א ממיץ דאי כפירושו לא הקשו מידי (וכמ"ש הגאון ר"ב רש"ב בהגהותיו שם ליישב קושיתם שם ע"פ פי' הר"א ממיץ יעו"ש) וממילא גם מה שכתבו התוס' פסחים דל"ש הואיל כשבא ליד גזבר כונתם ודאי דלא יכול למיתשל עלה וכמש"ל דהא קמדמי הראשונים הקדש לתרומה ועפ"ז גם בהקדש ודאי ס"ל להרמב"ם ג"כ דלא מהני שאלה כשהוא ביד גזבר והא דלא כתב כן להדיא בסוף הלכות נדרים דאין נשאלין בהקדש כשבא ליד גזבר הוא משום דאין דרכו של הרמב"ם להזכיר, אלא מה שהוזכר בגמרא בפירוש וכן מה שלא הביא מימרא דרב יוסף (ב"ק לו בפ"ת מה' מ"ע ה"ד) לאשמעינן בזה הנ"מ לענין שאלה גם כן מהאי טעמא הוא כיון דדין זה אינו מוזכר להדיא בגמ' רק יהיה מוכת דרך שקלא וטריא דרכו של הרמב"ם להשמיטו (יעוין במשנה למלך (פי"ח מהלכות מעשה הקרבנות ה"ד סוד"ה הכלל) ובפר"ח יו"ד (סימן פג סס"ק ז') ובב"י יו"ד (ריש סימן קצו) סוד"ה בדקה ובב"ח (סו"ס מת) ד"ה כתב ב"י ודוק ויש להאריך אכמ"ל) ועכ"פ בזה שפיר י"ל שסמך עצמי על מ"ש בהלכות תרומות דשאלה מהני היכא דהיה הפרשה לבד והיינו כשלא בא עדיין ליד כהן (ויעוין בתוי"ט פ"ק דערלה (מ"ז) ופ"ג דגיטין (מ"ד) וסופי"א דפרה ויעו' בכסף משנה (פ"ג מהלכות נדרים סוף הלכה ט' ופ"ד מהלכות תרומות ה"י) וצ"ע ודוק) וה"ה בהקדש דוקא כשלא בא ליד גזבר כמו שבארו הראשונים דדמי להדדי ואדרבא לפמש"ל א' בשטת הרמב"ם דהקדש בעי גם פתת לשאלתי א"כ יש ללמוד מתרומה דרך כש"כ אם בתרומה דקילא שאלתו וסגי בחרטה לחוד עכ"ז לא מהני בבא ליד כהן א"כ בהקדש דחמור ואין נשאלין עליהם אלא מדוחק ולא סגי בחרטה לחוד מכש"כ דל"מ השאלה כשבא ליד גזבר (וכעין שכתב הש"כ תו"מ (סימן רנה ס"ק ה) אליבא דב"ש אלמא דהקדש תמור מתרומה לענין שאלה ואם כן כיין דבתרומה ביד כהן לא מצי למיתשל עליה כש"כ בהקדש ביד גזבר יעו"ש) סוף דבר דהלכה זו ברורה ובפרט שכן איפסקי הלכתא בש"ע יו"ד (סי רנח ס"ו) בלי שום חולק

(ג) ומעתה נעמוד על דברי הרב נוב"י מה"ת שם (סימן קנד) שהאריך בטעמו של הרשב"א והוליד בזה חדשות וכת"ר מפלפל בזה בחכמה כיד חכמתו הגדולה ולפע"ד תמוהין מאד דברי הנוב"י בענין זה דהנה מ"ש בטעמו של הרשב"א ע"פ דברי הר"ן נדרים (פ"ה א') ד"ה ואני שכתב דמשעה שאסרו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה מן הפקר כו' יעו"ש כן ה"נ בתרומה ביד כהן משעה שנתנה לכהן כבר הסיח דעתו ממנה שכבר אינו שלו ואף שנשאל אח"כ מ"מ כבר זכה בה הכהן אף אם אינו תרומה הרי זכה מן ההפקר דל מהכא נתינתו של זה נשאר זכותו של כהן מצד עצמו (וכמ"ש הר"ן שם דקנין ממונו של זה אינו בטל דאינו מוצא שאלה בהפקר) ואף דקי"ל כב"ה דאינו הפקר עד שיופקר לכל כשמטה היינו בהפקירו לכל העניים ולא לעשירים שאז שום עני לא יוכל לזכות בו אבל במפקיר זכותו נגד אחד או שנים לנוכח מהני שהם יכולים לזכות בו ולפ"ז דהטעם משום זכיה מן ההפקר חידש דבהקדש דצדקה לעניים דאמרינן דלא מהני שאלה כשבא