באר משה מט

שער הששי שער הדעת ובו ד' סימנים

סימן כג

תשובה

לכבוד תלמידי המופלג בתו"י חו"ב זית רענן מוהר"ר שלמה זלאצקי המו"צ באוחרומאווא

בענין חתן שהערה ולא נמצא דם על הסדין

ע"ד שאלתו בחתן שלא גמר ביאתו בלילה הראשונה רק הערה בה ולא נמצא דם על הסדין והשיב להחמיר אף דהרמ"א (סי' קצג) מקיל בזה מ"מ כיון שהחתן הוא בחור ע"ה אין לסמוך עליו בזה כיון דהעראה הוא רק הכנסת עטרה עכ"פ בבוגרת וראתה בבית אביה כמ"ש הס"ט שם ויותר מהכנסת עטרה תו איכא למיחוש להשרת בתולים ע"כ אין לסמוך על החתן בזה כשהוא ע"ה ורשום בזכרונו ששמע ממני (בעת ששמש לפני בהוראה) שפסקתי ג"כ הכי למעשה וע"פ הנחה זו נסתפק ושואל בכמה דברים לענין טבילה שניה זת"ד, וע"ז הנני להשיבו בקצרה מאפיסת הפנאי

(א) יזכיר נא כי בנדון שבא לפני נמצא ג"כ כתם על הסדין אשר לפי השערתי היה קרוב לודאי שהוא ד"ב וע"כ אמרתי לצרף שלא להאמין לדברי החתן דבח לא קים ליה בהעראה (שהוא איש המוני ובחור) והיה בעילה גמורה (יותר מהעראה) [ואמרתי אז דאף אם לא נחשוב הכתם רק לספק ד"ב ומאמר החתן לספק בעילה גמורה הוי כעין ס"ס לאיסורא ואף דהוי משם אחד כמובן דהא נבעלה ולא ראתה האיסור ג"כ הוא משום שחיפהו ש"ז מ"מ הא מצינו באחרונים דבס"ס לחומרא מחמירין אף דהוי משם אחד יעו' בס' בית יצחק שער הספיקות (סי' ח"י) שכתב דאף היכא דאיכא ס"ס גמורה לקולא וס"ס מש"א לחומרא אסור כין דס"ס משם אחד מה"ת הוי ס"ס רק מדרבנן לא הוי ס"ס א"כ לא אמרינן סברא זו רק לחומרא ולא לקולא יעו"ש באורך ויש לפקפק בנ"ז כמובן ואכמ"ל דבאמת לפי השערתי אז היה הכתם ודאי ד"ב וע"כ החמרתי] אבל היכא שלא נמצא שום כתם פשוט מסתימת דברי הרמ"א דגם איש המוני נאמן אם אמר שלא גמר רק הערה (ובפרט דעיקר שיעור העראה נראה יותר להס"ט שם (ס"ק ג) דמן הכנסת עטרה עד ג"ב הכל נכלל בכלל העראה ויש בזה אריכות דברים יעוין באור זרוע בתשובותיו ח"א (סימן תשמז) במ"ש אי הערה היינו הכנסת עטרה שיש בה להשיר בתולים כדאמרינן פ' בן סורר יעו"ש ומ"ש הס"ט שם מדברי הט"ז י"ל דלשטתו אזל שכתב בסימן ה ס"ק ד' דהערה היינו נשיקה וע"כ יצוייר שלא ישיר בתולי' משא"כ לדברי הב"ש (סימן כ' ס"ק ב') שכתב דבעינן שיכניס כל העטרה י"ל כמ"ש הא"ז יעו' ג"כ בשו"ת נוב"י אה"ע מה"ת לסי' כג) ואכמ"ל) והא סיים שם הרמ"א ובעל נפש יחוש לעצמו כו' וכמ"ש הס"ט שם (ס"ק ד') דר"ל שיגמור ביאתו בפעם אחת יעו"ש והיינו דלא כדרך רוב ההמונים שממלאים תאותם בשחוק לבעול כמה פעמים בהעראה לחודיה עכ"פ מבואר מזה דגם המוני שאינו בעל נפש נאמן לומר שלא גמר

(ב) וכדמות ראיה שאין חילוק בזה בין פ"ה לת"ח מדברי הגהות מיימוני (פי"א מהלכות איסורי ביאה אות ג) (הו"ד ג"כ בב"י שם) שהביא פלוגתא בבעל ולא נמצא דם דאיכא מ"ד שאם לא מצא דם א"צ לפרוש אבל בשם רש"י נמצא לחומרא וכ"כ הרוקח כו' יעו"ש א"כ משמע דהמחמירין מיירי אף בת"ח והמקילין אף בע"ה דאל"כ נימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי (וכעין זה כתב החלקת מחוקק (סימן יז ס"ק כא) בתשובתו לאבי הש"כ דהא פלוגתא דירושלמי סתמא היא ומאן דאסר אסר אפי' בנתקיים ומאן דמתיר מתיר אפי' בלא נתקיים דאל"כ נימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כו' וע"כ הביאו הרי"ף והרא"ש את הירושלמי ללמוד לפסק הלכה כמאן דמקיל לגמרי יעו"ש) אלא ודאי דמיירי בכל גונא אפילו באיש המוני (ואין להקשות לדברי הרמ"א שהקיל בהעראה אם כן נימא גם כן מר אמר חדא וכו' והמקילין מיירי בלא גמר ביאתו דז"א דלשון בעל משמע ליה להרמ"א דהיינו דוקא בעילה גמורה וע"כ הכריע מדעת עצמו דבלא גמר יש להקל עכ"פ בלא מצא דם) ויעו' ג"כ ברא"ש ריש פ' תינוקת הובא בב"י שם במ"ש משום דבעילת מצוה לכל היא מסורה ואין הכל בקיאין כו' יעו"ש עכ"פ מבואר דבל הדינים דסי' קצג מיירי בכל אדם ממילא גם מה שהקיל הרמ"א בלא גמר מיירי אף בע"ה (ויעו' בב"י (סי' קצב) ד"ה ומחלוקת הרמב"ם יעו"ש ודו"ק)

(ג) ובאמת הדברים פשוטים דמדוע לא נאמין לו במה שאמר שלא גמר ביאתו דהא מצינו בש"ס יבמות (קיא ע"ב) דעד תלתין יומין מוקים אינש אנפשי' שלא לבעול (יעו' ברמב"ם פ"ב מהלכות יבום ה"ה ובטוש"ע סי' קסז ס"ו) ואף דאמרינן שם דדוקא גבי אשת אחיו דמיבזז בזיז אבל גבי ארוסתו דגיס בה ודאי מרישא בעיל ואינו נאמן לגבי טענת בתולים יעו"ש ובר"מ (פי"א מה"א הט"ו) ובטוש"ע אה"ע (סי' סח ס"י) מ"מ היינו דוקא שלא להפסיד כתובתה ומשום דשתיק תחלה אמרינן דמצאה בתולה והשתא הוא דרתח עלה יעו"ש ברש"י משא"כ לגבי עצמו לענין איסורא (יעו' ג"כ בב"ש סי' סח ס"ק כה) ובפרט דהיא אינה מכחישתו (יעו' יבמות (קיב א') גבי שניהם מודים) פשוט דנאמן לומר שלא בעל משום דלפעמים מוקים נפשי') ואין לומר דדוקא שלא לבעול כלל אמרינן דלפעמים מוקים אנפשי' (כמו דבאמת אם אומר שלא בעל כלל אף שנתייחד אתה כמה פעמים פשוט דנאמן ומותר לבוא עליה כדמשמע מדברי הש"ע שם יעו' גם כן שם (סי' קצב) ברמ"א (ס"ד) מ"ש בשם התה"ד ובש"כ (ס"ק יא) ובתפארת למשה שם יעו"ש ודוק) משא"כ כשכבר קרב אליה אמרינן אש בנעורת כו' (יעו' ג"כ באס"ז ב"מ (צא) מ"ש בשם ה"ר יונתן אי אפשר שלא גמר תאותו יעו"ש ויש לחלק כמובן דדוקא משום דפרץ פרצה כזו על א"ח יעו"ש) דז"א דאדרבא י"ל לאידך גיסא דאם בלא בעל כלל דתקיף ליה יצריה (יעו' שם כתובות ד' ע"א) מ"מ אמרינן דלפעמים מוקים אנפשיה שלא יבעול מכש"כ כשבעל קצת (היינו שהערה) דשוב לא תקיף יצרו כ"כ (ובפרט בבעילה ראשונה דנכנס בפרצה דחוקה ולפעמים בהעראה בעלמא יצא ש"ז ונתקררה תאותו) דודאי י"ל דמוקים אנפשיה שלא לגמור ביאתו ופשוט דנאמן בזה (ולא עוד דגם בנכרי דאמרינן רוב א"י פרוצים בעריות (כתובות יג ע"ב) ג"כ מצינו דאמרינן דלפעמים נתקררה תאותם בהעראה בעלמא יעו' בט"ז אה"ע (סי' ז') מובא גם כן בב"ש שם (ס"ק א') דיש ליחוש שמא הערה בה השבאי וכ"כ בשו"ת מהר"מ אלשקר (סי צה) הו"ד בכנה"ג הגהות הטור שם אות ה"ו אלא דהתם לחומרא הוא דאמרינן הכי)

(ד) ולכאורה היה נראה לומר מצד הסברא חיצוניות דרוב בני אדם גומרים בעילתם בפעם