באר משה לט

בסוף תשובתו ואין לומר בזה ספיקא לחומרא כיון דרק מנהג הוא וכד"ס שספיקו להקל כמ"ש הב"ש בשם הד"מ יעו"ש בב"א ועוד דכבר כתבתי בספרי ברכת משה בקוה"ת סי' ל' אות ד') להקל (בכג"ז גבי שבוי) מטעם ס"ם כיון דנראה פשוט דבזה"ז הוי עכ"פ ספק השקול אי חרגמ"ה הוי דאורייתא או דרבנן נמצא דהוי ס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן (וכעין שכ' הש"כ בכללי ס"ס דין טז) דלמא בשבוי' לא גזר ודלמא בזה"ז לא הוי אלא דרבנן ושוב הוי ספיקא דרבנן דלמא בשבויה לא גזרו כמובן יעו"ש וה"ה בנ"ד דלמא בטוען מאיסה עלי לא גזר רגמ"ה ודלמא בזה"ז לא הוי אלא דרבנן ושוב הוי ספיקא דרבנן דלמא בטוען מאיסה לא גזר ובפרט לשטת הרמב"ם דכופין להוציא בטוענת מאיס

(ו) ומדי עברי בהלכה זו הבריק לנגד עיני שיש מקום לומר פרפרת קטנה בדברי הרמב"ם הנ"ל שהקשה עליו השער המלך (פ"ט מהלכות אישות הט"ו) ע"פ דברי התוס' כתובות (סג ע"ב) ד"ה אבל שהקשו בשם ר"ת לפרש"י דבאמרה מאיס עלי כופין אותו להוציא ואמאי לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר דומיא דאומרת טמאה אני (נדרים צ' ע"ב) ותירצו דיש לדחות דהתם נוטלת כתובה דוקא איכא למיחוש שמא ענ"ב אבל הכא דיוצאת בלא כתובה לא חיישינן יעו"ש ולפ"ז קשה דברי הרמב"ם אהדדי דאלו הכא (בפי"ד ה"ח) פסק דהאומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא ובע"כ כסברת התוס' דכל שמפסדת כתובה ל"ח שמא ענ"ב ואלו לקמן (פכ"ד הי"ת) פסק בהדיא דאם אמרה שזינתה ברצון אין משגיחין בדבריה שמא עיניה נתנה באחר הרי דס"ל דאף במפסדת כתובה חיישינן לענ"ב נמצא דדבריו סותרים זא"ז לכאורה יעו"ש בשעה"מ מ"ש בזה, ולפע"ד י"ל בזה בהקדם מה שיש להעיר בהא דטא"ל לפמ"ש הרא"ש בסוף נדרים בטעמא דגרשתני דנאמנת ול"ח שמא ענ"ב דחזקה שלא תפקיע עצמה מבעלה בטענת שקר ולהיות באיסור א"א כל ימיה יעו"ש א"כ תהיה נאמנת ג"כ לומר טמאה אני לך מטעם זה דאם מפקעת עצמה ממנו בטענת שקר וכופין אותו להוציא הוי גט מעושה שלא כדין וגם גט מוטעה שע"ד כך הוא מגרשה משום שאומרת טמאה אני לך וחושבין שכן הוא כדבריה אבל אם היא משקרת משום שענ"ב הגט בטל ועומדת באיסור א"א כל ימיה ושוב תהיה נאמנת מטעם זה שכתב הרא"ש, אמנם כן י"ל דא"ש לפמ"ש הרדב"ז ת"ד וסי' פט) זה לשונו גם מה שהפריז על המדה לומר שאם יזכירו לו שהוא חייב לגרש אפי' בדיבור בעלמא הוי גט מוטעה אוני רואה את דבריו כי אפילו לפי סברתו שאינו חייב לגרשה לא הוי גט מוטעה דבשלמא כשהאשה מותרת לו ואנחנו אומרים לו שהוא חייב לגרשה הוא סומך עלינו וכיון שלא היה חייב לגרש נמצא הגט מוטעה אבל היכא שהאשה אסורה עליו אע"פ שאנחנו אומרים לו חייב אתה ליתן גט לא הוי גט מוטעה שהרי בשער שהוא נותנו לה לאו עלן קסמיך אלא על עצמו הוא סומך כיון שאינה ראויה לו מתיר אותה לגמרי לעלמא וגמר וגרש מדעתו בלא טעות כדי שתנשא לעלמא כו', עכ"ל הזהב ומעתה יש מקום לומר דלא סתרי פסקי הרמב"ם אהדדי דבשלמא כשאומרת טמאה אני לך שזינתה ברצון ואסורה לו לפי דבריה להכי אינה נאמנת דשמא ענ"ב ומשקרת ואעפ"כ אינה באיסור א"א כל ימיה דאף אם היא משקרת לא הוי גט מעושה דכיון שמגרשה משום איסור שאינה ראויה לו לפי דבריה על עצמו סמך וגמר ומגרשה בלב שלם משא"כ כשאומרת מאיס עלי דמותרת לו ועדיין עומד ומצפה שמא תתרצה לו ואינו מגרשה משום איסור אלא דאנן כפינן לו להוציא אשתו המותרת (גם לפי דברי) אבל הוא אינו חפץ לגרשה אלא דסומך עלינו שחייב לגרשה משום דמאיס עליה נמצא כשהיא משקרת ואינו מאיס עליה אלא דענ"ב ממילא דהגט בטל דהוי גט מעושה ומוטעה ובכה"ג חזקה שאינה משקרת להיות באיסור א"א כל ימי' כמ"ש הרא"ש, ויש בזה לפקפק כמובן ולחלק קצת בין הא להך דהרדב"ז ואין כאן מקום להאריך כי כ"ז כתבתי רק לפלפולא בעלמא

(ז) אמנם כן כפי מה שרצה הדר"ג לצדד לגרש בע"כ א"כ לפמ"ש הנוב"י קמא אה"ע (סימן א) ומה"ח וסימן קב קג) דרק בנשואי ב' נשים קבע ר"ג זמן אבל שלא לגרש בע"כ לא קבע ר"ג זמן א"כ בנ"ד אין שייך לצדד דלמא לא גזר אלא עד סוף אלף החמישי אבל באמת יפה תמה הדר"ג על הנוב"י מדברי הב"י בתשובותיו דיני נשואין (סימן יד) שכתב להדיא דגם גירושין בע"כ לא הו' כ"א עד סוף אלף החמישי וכבר תמהתי כן על הנוב"י בחבורי ברכת משה קוה"ת (סי' ל' אות ד') דאף דמתחלה רצה הב"י שם לומר שעדות שמועת הרשב"א לא היה אלא לענין שלא לישא שתי נשים ולענין שאר תקנות לא קבע להם זמן אבל אח"כ כתב הב"י דאף באינך תקנות לא היו אלא עד סוף אלף החמישי יעו"ש ובחבורי שם (סו"ס לא) שהבאתי דברי הכנה"ג הגב"י (סי' א אות כג) שכתב דאפשר לומר כו' שיותר טוב לגרשה מלישא אשה אחרת דלגרשה בע"כ בשעת גירושין עבר על החרם ותו לא אבל לישא אשה אחרת כל עוד דאגידא בי' עובר על החרם יעו"ש ואפשר דזה ג"כ סברת המהר"מ פאדווא (סי' יג) המובא בחמ"ח (סי' קיט ס"ק ז') הן אמת דיש מקום לומר בנ"ד דיותר טוב להתירו לישא אשה אחרת לפמ"ש האחרונים בטעמו של דבר דאיסור ב' נשים חמור יותר בזה"ז (מגירושין בע"כ) משום דיש לו מקור בגמרא ליבמות סה) דלמא לא מצי למיזיינינהו וא"כ לפמ"ש הבני אהובה (פי"ד מה"א הט"ו) (הו"ד בצ"צ החדש שם) דהיכא דהוא טוען דמאיסה עליו אף שאינו יכול לגרשה בע"כ מ"מ יכול למנוע ממנה מזונות עד שתקבל ג"פ דיכול לומר אני יודע שהאמת כדברי ופירש בזה דברי הרא"ם המובא בחמ"ת וב"ש (סי' עז ס"ק ג' ו') יעו"ש עכ"פ כיון שפטור בנ"ד ממזונות אזדה לה החשש דלא מצי למיקם בסיפוקייהו של ב' הנשים א"כ שפיר יכול לישא אחרת כמובן ובהחפשי ראיתי שגם הגאון מלבוב בשו"מ מה"ק ח"א (סימן קעז קעח) כתב כעין זה גבי נכפית ומורדת יעו"ש

(ח) אבל באמת י"ל גם לאידך ניסא דאפילו לדעת הנוב"י דגירושין בע"כ חמור יותר יש מקים לומר דבנ"ד עדיף טפי גירושין בע"כ די"ל דתקנת ר"ג מיירי כשרוצה לישא על אשתו עוד אשה אחרת ולקיים שתיהן ולהספיק גם להראשונה שכו"ע מה שמחויב בעל לאשתו עכ"ז גזר ר"ג לטובת האשה משום קטטה או שמא ימעט בעונתה של הראשונה אלא דלא החמיר בגזרה זו רק לזמן קבוע אבל בגירושין בע"כ דמשלחה ויוצאת ממנו לגמרי חמור יותר בכדי שלא תהיינה בנות ישראל הפקר להיציאן מבית בעליהן לגמרי בע"כ אבל באופן זה כנ"ד דהבעל מורד באשתו ומונע ממנה שכו"ע בלא"ה ואינו רוצה לקיימה כלל רק שהיא אינה מרוצית בגירושין ובאופן זה בבגדו בה ונושא אשה אחרת עליה שפיר יש מקום לומר דכ"ע מודים דחמור בזה יותר איסור שתי נשים מגירושין בע"כ דבגט בע"כ עכ"פ מתירה לעלמא וכשנושא אשה אחרת עליה היא אגידה ביה והוא מענה אותה ת"י ואינו עושה לה כמשפט הבנות כמובן, סוף דבר דאף דהנוב"י לא