באר משה לד

במכה יעו"ש אף דצער בתולים לא הוי רק כאב בעלמא ויש לדחות זה ואכמ"ל דבנ"ד לשון השואל מגומגם דסיים דלא היתה מרגשת שום כאב בע"ח ומה זה שאמר הרופא שמצא איזה כאב על האם אך אחר ששלח לי תעודת הרופא והראתיו לרופאים ואמרו שיש לה נפוח העור מצואר פתח המקור (שקורין הויטגעשווילעכץ) ואמרו שנפוח זה ודאי מוציא דם א"כ במכה המוציאה דם פשוט דלא מקרי רמ"ת מדין הש"ס נדה (סו א') וש"ע שם (ס"ה) אכן בעיקר נאמנות הרופאים כמה קולמוסין נשתברו יעו' בשו"ת מהר"מ מלובלין (סי' קיא) ותשו' חכ"צ (סי' מו) ושו"ת נוב"י (סי' מט) דאין סומכין עליהם (ובספרי ברכת משה קוה"ת (סימן טו וכב) העירותי בזה מהמתניתין גיטין (עב א') ויעו' ג"כ בשו"ת מהרי"ק שורש קלט במ"ש ובכ"מ מצינו שסמכו חכמים על הרופאים כו' ואפילו בחששא דכרת יעו"ש) אך אפילו הם לא החמירו רק לענין איסור תורה משא"כ לענין רמ"ת דהוי רק משום וסת דהוא דרבנן דאף למ"ד וסתות דאורייתא אבל וסת הבא על ידי מעשה לכ"ע דרבנן שפיר י"ל דנאמנים וכמ"ש כן להדיא בשו"ת נוב"י שם (סי' מט) וכבר חילק כן בשו"ת פמ"א ח"א (סי' יב) והוסיף שם בסברתו דברמ"ת דאינה אסורה לבעלה אלא מחמת חזקה אתיא חזקה דרופא דלא מרעי נפשיה ומוציא מידי חזקה זו ומעמידין האשה על חזקה סתם. נשים שאינם רואים מחמת תשמיש משא"כ לטהר על ידי הרופאים את הדם לא מצינו באיסור תורה לסמוך עליהם

(ב) אמנם כן אי נימא דמאמרו של הרופא הוי כדבר ברור יש מקום לומר דהשני דעות בש"ע (סי' קפז ס"ח) דפליגי אי סומכין על הרופא ישראל שאומר דברור לו שנתרפאת אחר שהוחזקה להיות רמ"ח פליגי בדין זה אי ע"א נאמן נגד חזקה בדרבנן יעו' ש"ס יבמות פ"ח א' ותוס' גיטין ב' ע"ב ד"ה הוי ויש בזה אריכות דברים בדברי גדולי האחרונים יעו' בשו"ת חכ"צ (סו"ס סה) במ"ש אבעיא לן בהא"ר ובדרבנן לקולא וכ"כ בשו"ת נוב"י מה"ת אה"ע (סי' ז') דכיון דע"א באתחזיק איסורא מספקא לן ע"כ בדרבנן יש להקל (יעו' ג"כ מ"ש בספרי מנחת משה אה"ע סי' יב אות א') אכן הגאון פני יהושע שבת (סא א') תוס' ד"ה עד כתב שם כיון דאתחזיק איסור שבח ע"א לא מהימן אפילו באיסורא דרבנן יעו"ש ובב"ש (סי' טו סק"כ וסי' קנח ס"ק א') [ובאמת ענין זה אי אזלינן לקולא באבעיא דלא אפשיטא בדרבנן הוא מחלוקת הראשונים דשיטת הרי"ף והרמב"ם דאזלינן לקולא (אף דמפורש בש"ס תיקו) יעו' בכסף משנה (פ"א מהלכות ציצית הלכה ח"י ופ"ט מהלכות ס"ת הט"ו) ובהרב המגיד (פכ"ח מה' שבת ה"ג) ושיטת הרא"ם ושאר גאונים דכל תיקו דאיסורא לחומרא ואפילו בדרבנן הו"ד בהגהות מיימוני (פ"ב מהלכות חמץ ומצה הט"ז באות א') ויעו' בס' יראים להר"א ממיץ בעמוד הביאה (סי' ריז) שכתב וקבלה בידינו כל תיקו דאיסורא אפילו בדרבנן לחומרא (יעו"ש דנקט קבלה זו אאבעיא דיבמות (כב א') בשניות דר' חייא אף דאינו מפורש בש"ס תיקו) ויעו' בב"י או"ת (סי' תלז) שהביא שטת הגאונים בשם ההג"מ גם לענין האבעיא דפסחים (ד' ע"א) אף דאינו מפורש בש"ס תיקו ויש לפלפל בענינים אלו ואכמ"ל דעכ"פ יש מקום לומר בנ"ד דהנך תרי דעות אי נאמן הרופא לומר שנתרפאת אחרי שנתחזקה לרמ"ת פליגי גם כן בפרט זה אי ע"א נאמן באתחזיק איסורא בדרבנן כיון דרמ"ת איסורא דרבנן היא דאיכא כמש"ל

(ג) הן אמת דהחלקת מחוקק (סי' קיט ס"ק כב) כתב ואם הוא איסור דאורייתא כגון סוטה ורואה מחמת תשמיש אבל דבריו אלו נפלאין ואפשר אגב שיטפיה כתב כן דהא מבואר להדיא בשו"ת הרשב"א (סימן תתלט) הו"ד בב"י (סי' קפז) ברמ"ת דכשתטבול ליכא אלא איסורא דרבנן (יעו' בשו"ת חתם סופר יו"ד (סי' קנג) ד"ה אלא מ"ש בדברי החמ"ת וצריך לעיין קצת בתשו' הב"ח (סימן פה) במ"ש ואצ"ל ברמ"ת דפשיטא דטמאה דאורייתא כו' נתיר איסור דאורייתא ויש לדחות כמובן יעו' בסוף תשובתו במ"ש כיון דאינו משמש עמה בוסת הקלקול) יעו"ש ובסדרי טהרה (סי' קפז ס"ק יד) מ"ש בשם תשו' מהר"מ ואכמ"ל דלפ"ז הדעת תורה נוטה יותר להקל לענין נאמנות הרופא אף אחרי שנתחזקה כיון דברוב המקומות מצינו דנקטו כשיטה זו להקל בדרבנן באבעיא דלא איפשטא יעו' בט"ז יו"ד (סי' ריח ס"ק ד') וש"כ שם (ס"ק ג') ובפר"ת או"ת (סימן תרע"ב ס"ב) במ"ש דהא כל בעיא דלא איפשטא במידי דרבנן נקטו להו רבוותא בפשיטות להקל יעו"ש ובפרט דהכא גם הדעה ראשונה לא אסרו בהחלט אלא שנסתפקו אם מותר לסמוך על הרפואה אחר שתתחזק דבאמת הכא יש מקום לומר דהוי כמלתא דעבידא לגלויי אם תראה אחר מאמר הרופא מחמת תשמיש דבזה נאמן ע"א אף בדאורייתא ובאתחזיק יעו' ש"ס יבמות (צג ע"ב קטו א') וש"ס בכירות (לו א') ובב"ש (סי' קכ ס"ק ה') אלא דמקום הספק הוא אי הכא מיקרי עבידא לגלויי ודאי (כיון דיוכל הרופא לומר שנתקלקלה אח"כ מאיזה סיבה או שלא ראתה כלל אלא שנתלכלכו בגדי' וכדומה ועכ"פ לא יתגלה שקרותו בודאי) וכדמחלק בזה מרן הריב"ש (סימן קנה) שאין כל מלתא דעבידא לגלויי בגדר אחד יש דבר כו' שהוא דבר מפורסם לכל ועתיד להגלות בודאי בקרוב כו' יעו"ש בדבריו הנחמדים (וכ"ז אף אי נימא דמיקרי אתחזיק איסורא אבל לדברי הפמ"א שהבאתי לעיל סוף אות א' בלא"ה לא מיקרי אתחזיק איסורא כלל) ולא עוד דבנידון שאלתנו עדיף טפי דבהאי דינא דש"ע ס"ח גם הרופא מודה שראתה מחמת תשמיש אלא שנתרפאת וע"כ יש מקום לומר דאינו נאמן נגד החזקה משא"כ בנ"ד דהרופא אומר שהיה לה נפוח המוציא דם ואם כן מה שנתחזקה לרמ"ח חזקה בטעות היתה לפי דברי הרופא ובכג"ז הא כתב מרן המהר"מ ב"ך בתשו' מיימוני להלכות אישות (סימן ג') דלא מיקרי אתחזיק איסורא אלא היכא דאף לדברי העד הבא להתיר האיסור מכאן ולהבא מודה הוא דמעיקרא אסור היה כו' יעו"ש וכ"כ בשו"ת רש"ל (סו"ס כא) (וכתבתי מזה בחבורי מנחת משה קונטרס חה"ש סוף דין י' ובספרי ברכת משה קוה"ת (סי' יב יג) מ"ש באורך בפרטים אלו) א"כ בנ"ד שפיר י"ל דכ"ע מודים דנאמן לומר דלא ראתה כלל מחמת תשמיש וכן ראיתי כעת להגאון מאור הגולה הצ"צ החדש (סימן קמת אות ד') לענין לטהר הדם שהוא רואה חשוב אתחזיק איסורא וא"כ איך יהיה הרופא ע"א נאמן וכתב גם כן לחלק ע"פ תשו' מיימוני הנ"ל דנמצא דלדברי הרופא לא ראתה דם נדה כלל ולדבריו תיגלי מלתא למפרע שהוא דם המכה יעו"ש ויעו' בשו"ת כנסת יחזקאל (סו"ס לד) ד"ה אך לדברי הרופאים שכתב ג"כ לחלק באופן אחר דלענין נתרפאת כמה רופאים טועים בדעתם שעשו רפואה שלמה ובאמת לא הועילו כלום משא"כ אם אומר שהוא מכיר ויודע שהמכה מוציא דם כו' כי זה מלאכתם וחכמתם יעו"ש

(ד) אמנם כן כל אלו הדברות שהאריכו הפוסקים בענין נאמנות הרופאים היינו במה שאומרים ע"פ אומד דעתם אבל בזה"ז שבודקין בכלי הבטה כבר כתבתי בספרי ברכת משה לסימן טו) בשם חכם אחד