באר משה רעז

יראה שכל דבר יקר נמצא בראשונים ברמז שכתב קטן אין קידושיו כלום דלאו בר קיחה הוא כי יקח איש כתיב עכ"ל. ולפלא על הנוב"י שלא הביא מדברי רש"י אלו

ויעו' ג"כ בנוב"י שם (סי' ע) העיר אותו בנו על מה שפלפל בנוב"י קמא (סי' סד) בענין שליחות בקידושין דלהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ואי משום מיגו דזכי לנפשיה א"כ נימא אם האשה ערוה עליו אינו יכול להיות שליח ודבר זה לא מצינו וע"ז הקשה בנו מש"ס קידושין (נא) דשויתי' שליח והוא חילק שם בין שליח קבלה דמיירי התם בש"ס קידושין משא"כ בשליח להולכה דהוא חב לאחרים בזכייתו בהאשה דימה ממש לחופה לבע"ח וסיים ושפיר כתבתי שלא מצינו אבל גם ההיפך שיהיה מפורש בש"ס שיכול אדם להיות שליח לקדש קרובותיו לאיש אחר אינו עולה על זכרוני וכמדומה אני שאינו מפורש בשום מקום עכ"ל הזהב והיא פליאה נשגבה דהא מצינו ש"ס מפורש בנזיר (יב ע"א) האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם וכו' ומודה ר"י באשה שאין לה וכו' א"כ מבואר להדיא דבקרובות השליח אסור וכן מצאתי שעמד על מבוכה זו להדיא אחד מגדולי הראשונים ה"ה המגיד משנה פ"ט מהלכות אישות ה"ו זה לשונו הטהור יש מדקדקין מכאן שאדם יכול לקדש קרובתו לאחר ולהיות שליח להוליך לה הקידושין אע"פ שאינו יכול לקדשה לעצמו שאל"כ יאמרו מותר בקרובות השליח עכ"ל יעו"ש שעמד ג"כ מהא דלהיות שליח קבלה שלה פשוט שהבוגרת ממנה אביה שליח יעו"ש ולפלא שנעלם באותה שעה מהנוב"י כל זאת וביותר תגדל הפליאה כי בסוף תשו' זו לענין סברת הר"י ברזילי הזכיר מדברי הש"ס נזיר

ויעו' ג"כ בתשו' נוב"י שם חאו"ח (סי' מו) במה שהקשה חכם אחד בש"ס יומא (סו ע"ב) דקאמר עתי אפי' בשבת למאי הלכתא ופרש"י דאי משום תחומין דרבנן בעלמא נינהו ולדעת הרמב"ם בתשו' דס"ל דתחומין די"ב מיל ד"ת היא (וכ"ה דעת הרי"ף והגאונים ע"פ הירושלמי יעו' בהה"מ פכ"ז מהלכות שבת ה"א וה"ג) וא"כ הא מירושלים ועד צוק י"ב מילין דדאורייתא נינהו וקשה דאיך קאמר למאי הלכתא ותירץ הנוב"י דהא הך ברייתא עתי אפי' בשבת בתו"כ היא וסתם ספרא מני ר' יהודה היא [וכמבואר יומא שם מא א ועירובין צו ע"ב] והרי ר' יהודה סובר שם (סז ע"א) דמירושלים ועד צוק לא הוי רק עשר מילין ושפיר פריך למאי הלכתא יעו"ש בנוב"י ולפלא שלא הביא מדברי הרא"ש עירובין פ"ד (סו"ס ח) שכתב דר' יהודה ס"ל חתומין דאורייתא וא"כ בלא"ה אפי' אי הוי רק עשר מילין לא קאי אליביה האי למאי הלכתא ויש לפלפל ואכמ"ל

ויעו' בשו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סי' קעד הביא במה שבליעל כהן א' נשא גרושה והשרי המלוכה היושבים בקאנסיסטאריום נשאו ונתנו בזה וצדקו בעיניהם טענת הכהן הבליעל באמרו כי הדעת נותן אשה גרושה מאישה הוא בזיון לכהן המקודש לה' שפלוני הוציאה מביתו והוא ישאנה אבל אשה שהיא גרשה את בעלה אין זה בזיון לכהן יעו"ש שהביא מחכמי הזמן החדשים שהשיב בזה דבר מושכל ולפלא שלא הזכיר מדברי הר"ן גיטין פ"ט (קצג ע"ב ובדפוס ווילנא דף מט סוף ע"א) שהזכיר סברא זו (הדחויה והפסולה) זה לשונו שם אפשר שיטעו לומר שלא פסלה תורה גרושה לכהן אלא היכא דהוא מפיק לה מפני כבוד כהונה אבל במעשה דאיהי מפקא ליה כו' יעו"ש וכבר רשמתי זאת על גליון החת"ס

[יד] בענין בהמה שנשתגעה וצעקה בקול מר והבקיאים אומרים שהוא מחמת שנשכה כלב שוטה כתב בזה הגאון מהרש"ק זצ"ל בטו"ט מה"ת בהשמטות לסי' ם תשובה נו דודאי אסורה וראוי לילך בחר אומדנא וכו' ובודאי מה דנקט הש"ס שאכלה סם או הכישה נחש הוא רק לדוגמא ובודאי כל מה דהוי סכנה ע"פ דברי הרופאים ודאי אסור באכילה עכ"ד, וכד הוינא בר תליסר רשמתי על גליון הטו"ט דבחנם אמר מסברתו דהכישה נחש הוא לדוגמא ובמכתר"ה נעלם מאתו באותה שעה דברי הש"ס שם חולין (נח ע"ב) דקאמרי' בהדיא או שנשכה כלב שוטה וכן העתיק הטור והלבוש ורק בש"ע דילג ד"ז וכתב הכישה נחש וכייצא בו [אחז"ר באיחור כ"ג שנים נדפס ס' דעת תורה מכבוד ידידי הגאון המובהק חו"פ מו"ה שלום מרדכי הכהן שליט"א מח"ס משפט שלום ונתכבדתי בתשורת ספרו הנחמד וראיתי שגם הוא עמד עליו בזה בסי' ס]

ויעו' ג"כ בהשמטות לתשובותיו שנדפסו בראש ספר לקוטי צבי להמאה"ג מהר"ץ מבראדי (שם ה ע"ב) שהביא דברי הרדב"ז ח"א (סי' סח) שחידש דבאונס בחולה לא מהני אף אם אסרה עליו בנדר דאל"כ כל אדם יעשה כן ויבטל המצוה ותמהו עליו מש"ס מפורש (מכות טז ע"א) דקאמרי' אלא אונס בטלו ולא בטלו היכי משכחת לה כו' כגון שהדירה ברבים וכו' וכתב הגאון מהרש"ק לישב דברי הרדב"ז דודאי אין כונתו לומר שמותר בה בלי התרה כלל דאיך נאמר לעשות איסור תורה בקום ועשה מכת סברא בעלמא דא"כ כל אדם יעשה כן ולמה יהיה זה עדיף מכל המצות דהנדר חל עליהם אם הוא בשוא"ח אלא דכונת הרדב"ז הוי דכופין אותו לשאול על נדרו וכעין שאיתא בסי' רטו בכל נודר ע"ד מצוה כן ה"נ בזה ובזה שפיר כתב דאם לא יכופו כ"א יעשה כן לכך כופין אותו להיות שואל על נדרו והש"ס מיירי בהדירה ועתה אומרת האשה לא בעינא ליה א"כ בזה אין כופין אותו לשאול כיון דאומרת לא בעינא ליה ליכא עוד מצוה ומלקות לוקין אותו דאם לא היה נודר לא היתה אומרת לא בעינא ליה רק עתה כיון שהדירה נמאס לה א"כ בזה שהדירה ביטל העשה בקום ועשה ולהכי מלקין אותו עכ"ל, וכתבתי אז ג"כ על הגליון דכ"ז מפני שלא ראה ברדב"ז עצמו (וכמ"ש שם שאין בידו הרדב"ז לעיין שאותיותיו יחכימו) ואם היה מעיין בו היה רואה שכתב שם להדיא להיפך יעו"ש בלשון השאלה או דלמא לאו כל כמיניה לאוסרה ולהפקיע המצוה המוטלת עליו וכו' ולענין מה דנדרים חלין על דבר מצוה כתב שם לחלק בין דברים שבין אדם לחברו ובין דברים שבין אדם למקום יעו"ש דמסיק ומ"מ מודה אני בנ"ד שכופין את האונס לרצות את הבת עד שתאמר איני רוצה בו כו' ואם לא נתרצית כו' אנוס הוא ופטור מן הנדר ונושא אותה ולא יוכל לשלחה כל ימיו יעו"ש דמבואר להדיא דנושא אותה בלי שאלה על הנדר דהנדר לא חל להפקיע המצוה ושפיר תמהו האחרונים עליו מדברי הש"ס אלו ויש לפלפל כמובן ואכמ"ל ובחדושי הארכתי ת"ל בפרט זה

[טו] בענין שוחט שצריך לי כלי בתי עינים (בריללען) ושוחט כן אם מצינו בזה איסור הנה בשו"ת טוטו"ד מה"ג וסי' פה) כתב זה לשונו ובנדון מה שהוא זקן והרי הוא כבן שבעים שנה זה בודאי תימה ובפרט מה שהוא שוחט על הבריל זה ודאי לא יתכן ועיין במג"א הלכות פסח (סי' תלג) דנגד חלון שיש בו זכוכית ודאי אין לבדוק ומוכח דע"י זכוכית לא נידון כאבוקה וא"כ ה"נ בשחיטה כיון דבעינן אור שיהיה דומה לאבוקה לא מהני ע"י בריל עכ"ד הטו"ט והנה מ"ש בענין בן שבעים ודאי דבריו נכונים וכבר כתב בזה המאיר נתיבים (תשובה עו) בענין שו"בים הבאים בימים שראוי לקיים באותן השוחטים