באר משה רסב

ברכת משה קוה"ת (סימן י) וכל גדולי האחרונים הסכימו לזה בשפה ברורה (יעו' בשו"ת דב"ח ח"א סי' ט וח"ב סי' ו ח ט) וגם בספרי באר משה שיוצא כעת לאור בווארשא) כתבתי ת"ל בענין זה בספר ראשון קונטרס השיב משה שער הפרישות (סימן ל) לחזק דין חזקת השחיטה והדברים פשוטים דיש בזה משום השגת גבול כמבואר בכללי החזקה להכנה"ג (אות ה) ומשום עני המהפך בחררה כמבואר בחו"מ (סי' רלז) יעו"ש ס"ב ותוס' קידושין (נט א) ד"ה עני והגאון דב"ח שם העיר ג"כ מדברי התוס' אלו לענין שו"ב ויעו' במהרי"ט בחדושיו לקידושין שם ד"ה עני שאחר ליישב דברי הר"י שם דכיון דכבר הוא בביתו של בעה"ב ומסתמא טרח בראשונה עמו וכו' יכול לומר חזור אחרי אחר וטרח דומיא דהאי דר"ג ובפ' הנזקין גבי עני המגרגר כו' יעו"ש ובאמת מבואר בירושלמי מפורש איסור דעני המהפך שם ריש פ' האומר הלכה א' מקרא למס מרעהו חסד ויראת שדי יעזוב יעו"ש ובפנ"מ וא"כ השו"ב אשר יעזוב יראת ה' הוא יעסוק בשחיטה להאכיל לבנ"י משחיטתו ובדיקתו אתמהה ע"כ הדבר פשוט לכל מי שיראת ה' מצאה קן בלבבו דשחיטת המש"ג אסורה כנו"ט יעו"ש בתשובותי וכן מה שפלפל כת"ר בענין שבועה בכתב יש בזה אריכות דברים (ומ"ש כת"ר מדברי החות יאיר סי' טז גם אצלי רשום על גליון החות יאיר סי' קצד שהחמיר לענין שבועה בכתב דהוי כדבור ממ"ש הוא עצמו סי' טז לענין חותם שחקוק עליו שם דכתב לאו כדבור יעו"ש שכתב הכי גם לענין נו"ש) אבל היטב אשר דיבר בזה הגאון מלבוב בשו"מ מה"ג ח"ב (סי' קכה) שכתב לדבר זה יחרד לבבי ורואה אני שע"ז סמכו כל השו"בים שנשבעים שבועה בכתב ואח"כ חוזרים באומרם שהרבנים יחפשו להם היתר ועי"ז תפוג תורה חלילה וכתב דבלבוב אסר הוא שו"ב שעבר על שבועה בכתב ובשו"ת דב"ח ח"א (סי' יב וסי' טו) ובטו"ט מה"ג (סי' ח וכג וכד) החמירו בענין זה יעו"ש ובפרט היכא דמוזכר לשון ח' הא כבר כתב הנוב"י חיו"ד (סי' סו) וחחו"מ (סי' ג אות יב) דאי"ח מהני בכתב לכ"ע אכן כת"ר מבפנים וכותב שאין בזה הש"ג בטח ברור לכת"ר שקבלת השו"ב החדש יהיה באופן שלא ישיג גבול השו"ב הישן ורק העיכוב מצד הכתב שנתן ע"כ הגם דבדין שבועה בכתב לא הקלתי מעולם אבל בנ"ז צדקו דברי כת"ר שהכתב לא נכתב כדת שכתוב בו "וע"ז קבלתי בדעת צלולה" ולא נזכר מה קבל ובאמת אף אם היה כותב קבלתי איסור כיון שכתב לשון עבר והוא אומר כי באמת לא קבל יש לדון לכאורה דאין בלשון זה ממש ויש בע"ז לפלפל יעו' סמ"ע (סי' עג ס"ק ח"י) ובש"ע יו"ד (סי' רלב סי"ב) וש"כ שם (ס"ק כח) ואכמ"ל כיון דלא הזכיר כלל שקבל באיסור אמנם בתחלת הכתב היה מקום לחקור במ"ש "איך שאקבל כתב תעודה וכו' שאין לי רשות להשיג גבולו וח"ו לקום ולעמוד פה על משמרת שו"ב זולת רשותו" דאפשר יש מקום לחוש בזה לשיטת הר"ן נדרים (ד ע"ב) ד"ה א"ה דבאומר שאני אוכל לך הוי ידות נדרים דכיון דאמר שאני הכי קאמר מה שאני אוכל משלך יהא איזה דבר ומאי נינהו קונם יעו"ש וכמו כן היה מקום בנ"ז לחשוש דמ"ש לקום ולעמוד כו' הוי כאומר קונם עלי משמרת השו"ב פה בלי רשותו אכן מלבד דדעת הר"ן יחידאה היא יעו' בש"ע (סי' רו) וש"כ שם (ס"ק ב) וגם יש לחלק בין נ"ז להך דהר"ן הנה גם בנדון דהר"ן יש לחדש לכאורה דעכ"פ בכתב אין חשש בזה לכ"ע דהא עיקר הטעם שהחמירו בשבועה בכתב דמהני כמו עדות בכתב משום דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו והיינו דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי והנה במנחות (קא ע"ב) אמרינן הכי השתא בשלמא פרה עומדת לפדות ממה שהשכיר ביתו לאחר מפני שאשתו חלתה חולי הקדחת שאם מצא אחרת נאה הימנה מצוה לפדותה אלא הני מנחות מצוה לפדות (בתמיה) יעו"ש דמבואר דלא מקרי ראוי לפדות רק כשיש מצוה בדבר אז עומד לכך יעו' ג"כ תוס' זבחים (לד ע"ב) ד"ה כל דהא דאמרינן כל שבידו לא הוי דיחוי היינו דוקא כשיש מצוה בדבר ועפ"ז נוכל לומר דבשבועה בשם לעת הצורך לשטת הרמב"ם פי"א מה"ש ה"א ובסה"מ שלו מצות עשה ז' דקחשיב שבועה בשם למצוה דבשמו תשבע שפיר י"ל דאם כתב השבועה מהני דאמרינן כל הראוי לבילה כו' משא"כ בקונם דאין בו שום מצוה דאדרבא אמרינן טוב שלא תדור וכל הנודר כאלו בנה במה ע"כ פשיטא דנדר ל"מ בכתב וה"ה שבועה שאינה בשם דלית בה מצוה לשום א' מהפוסקים ג"כ לא מהני בכתב ויש בזה לפקפק ולפלפל ואכמ"ל. אכן בזה שכתב ואם ח"ו אעבור על כתב זה שחיטתי תהיה אסורה איסור עולמית א"כ הא הזכיר שם איסור על שחיטתו אבל צדקו דברי כת"ר דהוי דשלב"ל וכמ"ש השעה"מ פ"ג מהלכות נדרים ה"י דהיכא דלא אסר על חבירו כל הנאת גופו אלא הנאת תשמישו (וכדומה כגון שוחט שאסר שחיטתו על כל ישראל) נמצא שהאיסור לא חל על גופו ע"כ שפיר חשוב דשלב"ל ואינו נאסר יעו"ש וגם כתב שפיר כת"ר דלמי תהיה אסורה השחיטה לבני העיר והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכ"כ הגאון מהרש"ק בטוטו"ד מה"ג (סי' כג כד) דהוי כאוסר פירות חבירו על חבירו דאינו נאסר יעו"ש ובאמת כבר קדמם בזה הרב מהר"י ששון בס' בני יעקב בתשובותיו (סי' ו) ד"ה ואשר שכתב שהרי השחיטה גופה אין בה ממש שתאסר עליהם והבהמה אינה שלו שתחול עליה האיסור דאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו יעו"ש ויש לפלפל בכל פרט ופרט (יעו' ג"כ מ"ש בס' ברכת משה קוה"ת סי' י אות ה) ואכמ"ל כיון דבגוף הענין אין רצוני להזדקק מרחוק יעו' בשו"ת צ"צ החדש חיו"ד (סי' קצב) במ"ש אשר ראוי לכל אדם למנוע מלהשיב בעניני איסורים ושבועות החמורים ולברוח מהן כבורח מן הנחש אכן רו"מ מבפנים אם רואה (שאין שום הש"ג להשו"ב הישן) ויש צורך מצוה לטובת העיר וכדומה יש לו על מה לסמוך להקל

הדו"ש ושלום כל נושאי דגל התורה הק' משה נחום ירושלימסקי האבד"ק אסטראלענקא והגליל

סימן כט

תשובה קצרה לחכם אחר בענין בק"ח

ע"ד שאלתו אם יש מצות בק"ח בחולה המתדבק רח"ל יעיין כת"ר בתשו' רמ"א (סי' יט) בנדון שאחד חזר שקורין געליזעכט וחושב שהוא חולי המתדבק יעו"ש מה שהאריך בזה ובסופו כתב כי מה שאומר שהוא חולי המתדבק כולו הבל ומי שלבו נוקפו אומר כן כי השם יתעלה הוא המוחץ והוא הרופא ואם היה כדברי המשכיר בטל כל דיני ביקור חולים כי לא מצינו בשום מקום שחלקו בין חולי מתדבק לשאינו מתדבק חוץ מבעלי ראתן דאסרו לישב בצלו יעו"ש באורך עכ"פ מבואר תוך דבריו דגם בחולי המתדבק איכא מצוה דבק"ח והא דכתב הרמ"א בעצמו ביו"ד (סי' קטז ס"ה) דיש לברוח מן העיר כשדבר בעיר יעו"ש זה לאו משום חשש דהחולי מתדבק אלא כמ"ש בתשו' מהרי"ל (סימן נ) משום דבעידן ריתחא היא וכמבואר