באר משה רנא

עומדים על גביו כשחיטת נכרי וקוף דדרשינן מקרא דפסול מזבחת ואכלת עכ"ל המהרי"ל בתשובה וכדברים אלו כתב ג"כ הב"י אה"ע (סי' א) בשם מצאתי כתוב וכ"כ התב"ש (ס' א ס"ק מט) בשם המהרי"ל דחרש ושוטה בני מצות נינהו ופקחים מוזהרים עליהם יעו"ש וקשה דאיך יפרנס המהרי"ל דברי הש"ס דחגיגה דתו"ש פטורין מראי' דפירש"י דפטורין ממצות וכמבואר בש"ס שם (ג ע"א) להדיא שוטה וקטן פטורין אף מן השמחה הואיל ופטורין מכל המצות האמורות בתורה ובע"כ צ"ל בדעת המהרי"ל דבאמת שוטים המה בני מצות ופקחים מוזהרין עליהם ומה דפטורים הוא רק מפני חסרון דעתם אינם יכולים לקיים המצוה כתקנה מפני שאינם יכולים לכוון דעתם בעשיית המצוה (ואפילו למ"ד מצות א"צ כונה (ר"ה כת א) אבל עכ"פ צריך שיהיה בו דעת לכוון) וע"כ סוג המצות כשחיטה וגיטין וכדומה דמהני סיוע מאחרים המכוונים דעתם במה שעוע"ג ומזהירים אותם מה לעשות בודאי מהני עשייתם כיון דבגופם בני מצוה נינהו וע"כ באמת שחיטתם כשרה וגיטם גט (וזה ג"כ כונת המהרי"ל במה דסיים שה וכן לענין מצוה וגט הוי מהני שליחותייהו אלא דאין להם דעת יעו"ש והיינו כ"ז דליכא סיוע מאחרים העומדים ע"ג לכוון דעתם) ועפ"ז יש להעמיס כונה זו בדברי הרמב"ם כדעת המהרי"ל וע"כ בגיטין וכדומה מהני מה דנעשה בידם ע"פ ב"ד וכדומה אכן סוג מצוה דאי אפשר לקיימו ע"י סיוע אחרים דהיינו עדות דצריך שיהיה הגדת העדות מפי עצמו ואין לזרים חלק אתו לסייעו בעדותו (יעו' ג"כ ש"ם כתובות (כ ע"א) מדכר חד לחבריה ושם ע"ב אנא הוא דרמי אנפשאי ודו"ק) וע"כ שפיר כתב הרמב"ם בהלכות עדות דוקא הטעם לפי שאינו בן מצות והיינו שאינו במצוה זו דהגדת עדות כיון דלא מהני בזה הטבת הכונה ע"י סיוע מאחרים כמובן (ויש בזה לפלפל ולסלסל קצת יעו' ג"כ ברמב"ם פ"ב מהלכות חגיגה ה"ד ויש מקום לומר דראי' ג"כ היא בסוג מצוה זו דלא מהני סיוע מאחרים להטיב הכויה שנאמר יראה כל זכורך אל פני ונאמר בעלותך ליראות את פני ה' והיינו שיתראה לפני ד' כולו בחומר וצורה מפנימות לבבו וכונה עצמיות בלא עזר זולתו יעו' ג"כ רמב"ם שם פ"א מהלכות חגיגה ה"א ופ"ב ה"א ובפי' המשנה להרמב"ם בחגיגה שם במ"ש ואמר במצות הקהל למען ישמעו ולמען ילמדו ולמדנו מזו הראיה שהיא בשנה השביעית לכל ראיה שאינה חובה על השוטה עכ"ד יעו' ג"כ שם ג' ע"א גמר ראייה מהקהל יעו"ש ודו"ק)

[ח] אמנם כן אחרי התבוננות לא נוכל להעמיס בדברי הרמב"ם כדעת המהרי"ל דשוטה בר עשיית מצוה הוא דהא כתב הרמב"ם פ"י מהלכות מלכים ה"ב בן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו מותר לו כו' שאינן מצווין על קידוש השם ולעולם אין עונשין מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצות עכ"ל הזהב מבואר מדבריו דמעשה שוטה לאו מעשה אדם הוא כעשיית בר מצוה ברצונו אלא כמעשה בהמה דשוטה אנוס הוא בכל מעשיו וכן מבואר בתנא דבי אליהו סא"ר פי"ד צא ולמד מן השוטה שעובר בשוק וכו' כשתנטל ממנו דעה ה"ה חשובין כבהמה חי' ועופות יעו"ש (שהוא נגד דברי המהרי"ל) ויעו' ברש"י שבת (קנג א) ד"ה האי אדם במ"ש ויש במינו שחייב במצות ואתו לאיחלופי מבואר ג"כ דרק משום אתי לאיחלופי דתמונתו כאדם משו"ה אחמור מנת ליה אבל אי לאו משום אחלופי שוה כחמור לענין מצוה יעו' רש"י (ב"ק נד ע"ב) ד"ה מין במ"ש ואפי' הוא שוטה מין בן דעת הוא ודו"ק ויעו' רש"י גיטין (כג א) ד"ה דלאו דנראה דחש"ו לאו בכלל איש הוא ועפ"ז יש מקום לומר דלאו בכלל אדם הוא ג"כ וכמו דממעטינן אונס מהאדם בשבועה (שבועות כו א) יעו"ש בפירש"י ד"ה האדם שיהא אדם בשעת שבועה שיהא לבו עליו כן נתמעט ג"כ שוטה מהאדם דאין לבו עליו ומשו"ה דעת הרמב"ם בהלכות מלכים דשוטה אנוס הוא בכל מעשיו ולאו אדם הוא בשעת עשייתו ויעו' ג"כ בהלכות קטנות ח"ב (סי' לז) בהורג חו"ש כיון דאינן בני מצות פטור יעו' ג"כ שם (סי' לח) לענין אם מחללין להם את השבת שכתב ג"כ מדברי רש"י שבת הנ"ל דמשמע דאין נקראין אדם אלא משום דאתי לאחלופי כלומר בצורת אדם כמו הקוף ומטעם זה י"ל דאין מחללין עליהם השבת יעו"ש ואדאתאן להכי יש מקום לומר בדברי הרמב"ם דהלכות עדות לאידך גיסא דאף דמיירי שם רק מעדות בתחלת דבריו דמיירי בסתם שוטה מוחלט (דהיינו בסי' שהחליטו בש"ם דהוי שוטה) כתב טעם כולל לפי שאינן בני מצות (ונ"מ דלא מהני מעשיו אפי' בגטין וקידושין לדעת הרמב"ם כיון דלאו בסוג אדם הוא כמש"ל דאי מטעם דלאו בני דעה הוי מהני סיוע אחרים המכוונים דעתו וכדעת הנוב"י אבל הרמב"ם ס"ל דהאי דירושלמי מיירי באפר פרה כמש"ל יעו' ש"ס יומא (מג א) ופרה פ"ה מ"ד ובר"ש שם מה שהביא בשם התוספתא פ"ד דנראה ממקומות אלו דהירושלמי ג"כ מיירי באפר פרה ואכמ"ל) ובסוף דבריו שהוסיף דגם מי שדעתו משובשת בדבר מן הדברים אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים ה"ז פסול ובכלל שוטים יחשב וכן אח"כ בהלכה י' שהוסיף הפתאים ביותר שאין מכירין דברים הסותרים זא"ז כו' הרי אלו בכלל השוטים יעו"ש היינו דבכלל שוטים יחשבו (אבל לא מטעם שוטה דרישא דאינו בר מצוה כלל) אבל המה בני מצוה כיון דשואלים ומדברים כענין בשאר דברים ורק למצוה זו דעדות פסולין המה וכמ"ש המהרי"ט בתשו' כיון שצריך להעיד על מה שעבר כבר ויש לחוש שמא נתחלף לו דבר בזולתו מאחר שלפעמים אינו מכיר דברים הסותרים זא"ז (וגם מטעם שכתבתי לעיל אות ז' דלא מהני בעדות הטבת הכונה ע"י אחריה) אבל בגיטין וקידושין וכדומה שאנו באים לקיים דבר עמו ומסברי לי' וסבר ה"ה כפקח וכמ"ש המהרי"ט כן נראה לדקדק בלשון הרמב"ם גם יש לצרף בזה מ"ש המהרי"ט שם הנה זה אע"פ שאפשר שלא יבין עניני הדברים כשאר העם מ"מ מכיר הוא הדברים שסוחרין זא"ז על הן הן ועל לאו לאו אלא שיש בו טפשות בדברים שלבו חפץ כמו פתן חרש יאטים אזנו והוא מכלל הטפשים עקשי הלב לא מפני זה יהיו מכלל הפתאים שהזכיר הרמב"ם ז"ל עכ"ל המהרי"ט א"כ גם בנ"ז כפי הגב"ע יש מקום לומר דאפי' בעת שטותו הדעת נותנת שהוא אז רק בכלל הטפשים עקשי הלב שכתב המהרי"ט ולא בכלל הפתאים שכתב הרמב"ם יעו' ג"כ בתב"ש (ס' א ס"ק נא) מה שחילק בין שוטה לטפש ויעו' בתשו' הריב"ש (סי' תסח שכ"ט) מה שחילק דאין ב"ד ממנין אפטרופס אלא לשוטה גמור אבל לא לטפש אע"פ שאינו יודע בטוב משא ומתן יעו"ש בסי' רך וכן יש להמתיק חילוק זה בלשון הכתוב דברים (כח כח) יככה ה' בשגעון וכו' אח"כ שם ל"ד והיית משוגע דקשה לכאורה במספר צ"ח קללות מדוע נחלקה קללה א' לשנים ומדוע בפסוק כ"ח מייחסו לפועל אמת יככה ה' ובפסוק י"ד בלא יחוס הפועל רק והיית משוגע גם יש להבין לפמש"ל דשוטה לאו בר מצוה הוא כלל ואנוס הוא בכל מעשיו ונטלה ממנו הבחירה א"כ מה זו קללה דנפטר מן המצות וכעין קו' הש"ס ל"ת א' על עמד והתירן להם איתגורי איתגר א"כ מצינו חוטא נשכר יעו"ש ע"כ נלפע"ד דזה כונת המתרגם אונקלס כי בפסוק כ"ח מתרגם ימתינך ה' בטפשותא ובפסוק ל"ד ותהי