באר משה רנ

איזה שוטה וכו' וקשה וכי נעלם מאתם דעת שוטים דמי שיעשה מעשה שטות הוא שוטה א"ו דאפילו עושה מעשה שטות לא מקרי שוטה רק הני דמנו חז"ל יעו"ש) משא"כ הנך סי' דמנו בברייתא דאתברר לחז"ל דהמה סי' המחזיקים לשוטה שפיר מקשה הש"ס על ר"ה דאי בעביד להו דרך שטות אפי' בחדא מהני יתחזק לשוטה טרם דאסיק אדעתי' סברת התרצן דתלינן באימר הסברא ברורה בעיניו דבחד סי' ג"כ סגי שיתחזק כמו דבאמת כן דעת ר' יוחנן וכדאמר בירושלמי דתרומות מסתברא כר' יוחנן והכי איפסקא הלכתא בש"ע יו"ד (סי' א ס"ה) ויעו' בב"י אה"ע (סי' קכא) שכתב שכן פסק הרא"ש והרמב"ם

[ו] ובאמת מה שהאריך הב"י שם (סי' קכא) להוכיח דהנך דנקט בש"ס לדוגמא בעלמא נקטי' וה"ה לשאר דברים כל שנראה שהגיע לשטות גדול דלא כדעת רבינו שמחה ואח"כ הביא דברי הריב"ש (סי' תסח) שכתב בסוף דבריו ואמרינן נמי בפ' מי שמת (קנה ב) האי שטותא יתירא חזא ביה דמשחרר לכולהו עבדי' דמשטחת לשון הב"י נראה קצת דמסוגיא זו ג"כ ראיה לדבריו שלמעלה דבכל מיני מעשה שטות נחשב לשוטה ואינו מובן ראי' זו דהא משחרר עבדיה הוא כמאבד מה שנותנים לו דנכלל בסי' הד' דברים המנויים בחגיגה ונראה יותר דגם כונת הב"י כן הוא דשטות זה הוא כמאבד מה שנותנים וכנראה מדברי הב"י (סי' קיט) שהעתיק דברי רבינו שמחה שכתב ועיקר סימן זה המאבד מה שנותנים לו דומיא שטותא יתירתא חזא ביה דהוה משחרר עבדו יעו"ש עכ"פ מצינו לכמה גדולים (הו"ד באור הישר) שסמכו להקל במקום עיגון על דעת הפוסקים דלא מקרי שוטה רק בסי' המבוארים בש"ס והגם כי חלילה לנו להכריע נגד דעת הרמב"ם וסייעתו מ"מ הא יש לנו עמוד גדול לסמוך על הגאון מהרי"ט שניות חאה"ע סי' טז (מא ע"ג) דאף הרמב"ם לא קאמר אלא לענין עדות שצריך להעיד על מה שעבר כבר יש לחוש שמא נתחלף לו דבר בזולתו מאחר שלפעמים אינו מכיר דברים שסותרין זא"ז משא"כ כשאנו באים לקיים דבר עמו במקח וממכר או בגיטין וקידושין ומסברי ליה וסבר ה"ה כפקח יעו"ש ויעו' בכנה"ג (סי' מד הג"ט אות ב) שהעתיק דברי המהרי"ט לענין קידושין וכן בסי' קכא בהגב"י אות יא כתב ג"כ אבל הפתאים ביותר שכ' הרמב"ם פ"ט מהלכות עדות שהם פסולין לעדות גירושיו גירושין מורי ח"ב (סי' טז) יעו"ש דמבואר שדעתו כן להלכה ויעו' בסמ"ע (סי' לה ס"ק כא) במ"ש ע"ד המחבר שהוא לשון הרמב"ם היינו לדין פסול אבל לאו שם שוטה עליו יעו"ש ואולי כונתו כדברי המהרי"ט דלדין או לעדות שהוא על העבר פסול אבל לאו שם שוטה עליו לדבר ההוה כגון קידושין וגיטין וכבר כתבתי זה כ"ב שנים תשו לוויניצא (נדפסה בספרי מנחת משה חאה"ע סי' ח) להקל בכג"ז במקום עיגון (יעו"ש דהיה עוד צד להקל מטעם הקידושין אכן כמה צדדי היתר שכתבתי שם שייכים גם בנ"ד יעו"ש מאות א' עד אות ד' וקצת אות ד' בכלל ואין לכפול הדברים שנדפסו בספרי) ויש להוסיף נופך בסברת המהרי"ט ע"פ דברי הש"ס (חולין יב) דקטן אין לו מחשבה אבל מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אמרינן ולפ"ז יש מקום לומר כן בשוטה דאין לו דעת דבשוטה מוחלט דיש לו סי' המבוארים בש"ס אין לנו שום ספק בדעתו ומעשיו שודאי אינם כלום אכן באותן הפתאים שכ' הרמב"ם שדעתם משובשת תמיד יש לנו ספק בדעתו המשובשת ורק ע"י מעשיו נתברר מחשבתו ע"כ בקידושין וגיטין דעושה מעשה הגט או הקידושין וכדומה המורה על הבנת דעתו בזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דמחשבת בר דעת הוא ויש להעמיס סברא זו בלשון המהרי"ט שם שכתב ואנו מכירין שהבין הדברים כגון זה לאו שוטה הוא וה"ה כפקח לכל מה שהוא עושה בדעת שפוי' לפנינו עכ"ל הזהב והיינו שאנו מכירין הבנתו ע"י מעשיו שעושה בדעת שפויה) משא"כ בעדות דמבואר בריש פ"ק דמכות דלאו דלא תענה הוי לאו שאין בו מעשה ושוב ל"ש לומר בעדות מחשבתו נכרת מתוך מעשיו ע"כ שפיר כתב הרמב"ם דאותן הפתאים שאינם מכירים דברים הסותרים זא"ז המה בכלל השוטים והיינו לעדות דוקא כמ"ש המהרי"ט אכן אם נתבונן קשה להעמיס חילוק זה בשטת הרמב"ם דהן אמת דהרמב"ם פי"ד מהלכות טומאת אוכלין הלכה ב' כתב הפכו בהן קטנים כו' שאם היתה מחשבה של קטן ניכרת מתוך מעשיו מחשבתו מועלת מדבריהן יעו"ש מ"מ הא בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין ה"ו כתב הרמב"ם קטן אין לו מחשבה אפי' היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אינה מחשבה להקל אלא להחמיר יעו"ש ובמלמ"ל שם פי"ד מהלכות פה"מ ה"ב ושם פי"ד מהלכות טומאת אוכלין ואכמ"ל דעכ"פ אי נימא דהפתאים המה כקטנים א"כ לא נוכל לומר מחשבתם ניכרת מתוך מעשיו בגט וקידושין אף לקולא זולת, אי נימא דרק בקטן אנו רואין שהוא קטן משא"כ בפתאים אלו דיש ספק בעיקר מחשבתו ודעתו שפיר י"ל דסברת המהרי"ט בעצמה ראוי' למי שאמרה דע"י המעשה שעושה לפנינו בדעת שפויה נתברר לנו מחשבתו ודעתו דה"ה כפקח וה"ה ככל גדול בר דעת כמובן גם יש לצרף בזה דעת הנוב"י המובא באור הישר ובבית מאיר (סי' קכא) דאפי' שוטה גמור שהיה עושה כל דברי שטות המפורשים והוחזק בהן אפ"ה הגט שנותן בב"ד והב"ד מלמדין אותו כנהוג אין לך גדול עומד על גביו יותר מזה ומהני לפי דברי הירושלמי (פ"ק דתרומות ה"א) חשו"ק שקדשו כו' בינן לבין עצמן אין קידושיהן קידושין בינן לבין אחרים קידושיהן קידושין דמה שתמה התו"ג שם דהיכי משכחת לה קידושין בינו לבין עצמו והוכיח מזה דמיירי בקידושי אפר פרה כבר תירץ הגאון נודע בשערים שם סי' קכא סוס"ו דכאן לא מהני מה שאחרים רואים בלבד רק שמלמדים אותו להיות מחשב לקנות האשה ובינו לבין אחרים היינו שעמדו על גביו ולמדוהו עניני הקידושין ובינו לבין עצמו מיירי שאחרים ראו את הקידושין רק שלא עסקו עמו בעניני קידושין יעו"ש (וכתבתי מזה ג"כ בספרי מנחת משה שם אות ה)

[ז] ואדאתאן להכי לצדד מפני מעשה הב"ד שעל פיהם נעשה כל סדר הגט ודיבורו ועשייתו הנה עפ"ז יש מקום ליישב דברי הרמב"ם שם (פ"ט מה"ע ה"ט) שכתב השוטה פסול לעדות מן התורה לפי שאינו בן מצות וכו' שתמה שם מרן הכ"מ דהיכן איתא הטעם שהוא פסול לפי שאינו בן מצות וגם הלח"מ שם הקשה דלמה לי הך טעמא גבי תו"ש הא טעמא הוא דכיון דמיעטה תורה קטנים דלאו בני דעה נינהו ה"ה שוטים וחרשים דהוו דכוותייהו יעו"ש שהעלו בצ"ע וכת"ר מפלפל בזה קצת ולפמש"ל א"ש דבאמת יש להבין הא במתניתין דריש תגיגה תנן הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן (ופרש"י דלאו בני דעה נינהו ופטורין ממצות) וע"ז קאי הברייתא (שם ג ע"ב) דת"ר איזה שוטה וכו' והנה המהרי"ל בתשובה (סי' קצו) במה דמפלפל אם קיים מצות פ"ו בבן חרש ושוטה כתב בתוך דבריו אי משום לשבת יצרה איכא שבת ויכול לישא אשה ולהוליד בן חכם ואי משום דרב אסי דמייתי התם עד שיכלו כל הנשמות שבגוף האי נמי נשמה יש לו ובר מצות הוא ופקחים מוזהרים עליו דאי הוי כבהמה יחשב שחיטתו אפי' אחרים