באר משה רמא

שליחות רק מדין זכיה וכן ל"ק ממ"ש התוס' לענין חלה שאינו יכול לומר להפריש חלה לאחר שילוש ויועיל מטעם זכיה כיון שגילה דעתו שמתרצה בהפרשה לק"מ שהרי כתב הרשב"א נדרים (לו) דלא מהני זכיה לתרום של חבירו דכתוב גם אתם מה אתם לדעת אף שלוחכם לדעת, הן אמת שדעת תה"ד דלא ממעטינן ממה אתם לדעת כו' רק אם בשעת הפרשה עוד לא נודע אם היא זכי' רק דאגלי למפרע זה לא הוי דומיא דאתם שמבורר בשעת הפרשה שהוא התורם אך יש לפרש דברי רשב"א כיון שיכול לבטל כשישמע נמצא שבשעת מעשה עוד אינו מבורר שמא יאמר אח"כ לא בעינא ויעו' ב"י בשם הר"ן בטעם שאין בכור נוטל בשבח בחלק בכורה שהבכור יכול לומר אין רוצה כמו שהמזכה לחבירו ע"י אחר יכול המקבל למחות בששמע וע"כ אין הנכסים חשובים ברשותו עד שישמע ויתרצה ובש"מ בשם הר"ן מסיים שמכאן שכן הדין בכל מזכה ע"י אחר שעד שישמע ויתרצה השבח לנותן יעו"ש הנה שעד שישמע ויתרצה לא הוי מבורר שחל הדבר וא"כ כל זכיה לא הוי דומיא דאתם ולא קשה מחלה אבל בנ"ד מהני מטעם זכיה, וא"ל כמ"ש הקצוה"ח דזכיה אינו אלא בנותנין לו דבר אבל במה דניחא ליה לבד לא חשוב זכיה וזה הטעם בחלה ותרומה דלא מהני זכיה וחולק ג"כ על תה"ד] דליתא שהרי כתב הרא"ש ס"פ האומר התקבל דממנה שלית שלא בפניו לגרש מהני מטעם זכיה אך טעם שכתבתי נכון ומיושב ג"כ מה דלא מהני שליח שלא בפניו על הכתיבה והחתימה מטעם זכיה אך לפמ"ש א"ש ע"פ מ"ש תוס' ריש כל הגט דלענין לשמה לא אמרינן ברירה דבעינן שיהיה מבורר בשעת כתיבה שהיא לשמה וע"כ בזכיה דיכול לומר לא בעינא ואינו מבורר לא חשוב לשמה אך אינו נראה ג"כ להתיר משום גילוי דעת שיהיה זכיה דממה שהשליש גט עכשיו אין ראיה שיהיה ניחא לי' אח"כ דעכשיו השליש גט כדי שנתיר לו לישא אחרת ומה זה ראיה שאחר כך בשעה שנשתפית ניחא ליה לגרשה שמא ניחא ליה בה ויעשה תחבולות לגרש אשתו השניה אשר לקח ע"כ אינני מוצא מקום להתיר למעשה לגרשה בגט הראשון מכל מקום אין להתיר בלא השלשה שמא הקדמונים היו ס"ל כמ"ש בשיטת רשב"א ולא התירו רק באופן זה ולא ס"ל דבטל הוא האומדנא כי שמא ימצא ב"ד שדעתו יפה בכח הראיה להתירה בגט ראשון סוף דבר לדינא להשליש גט ולא ליתן שום בטוחות על נתינת גט מחדש

דברי ידידו דורש שלומו ושלום תורתו הקטן אברהם

והנה מה שיש לי ת"ל לכתוב על זה שכתוב (בסי' יב יג) קנה מקומם בקונטרס כליל תפארת שיש לי ת"ל ולדינא מה שנלפע"ד כ"כ (בסי' י' יא) ואכמ"ל

סימן יד

תשובה שכתבתי בענין נשתטית זה רבות בשנים

לי"נ הרה"ג חו"ב מו"ה אליהו פוסק מח"ס מור ואהלות וס' כורת הברית

[א] בדבר האומלל מ' משה בר' אהרן שנשתטית אשתו סאסיא קודם שנת תרמ"ו וקרעה כסותה והלכה ערומה בחוצות ונתחזקה בשטותה ובעסקי ברפואתה נתרפאת אחר שלשה חדשים עד ערך שנה הולידה בן וחזרה לשטותה עד היום ערך ב' שנה ורוב ימיה יושבת ודוממת במרה שחורה בלא אכילה ושתיה ויש עתים שמדברת דברים זרים בלי שום המשך ואם תקניטנה אמה או בעלה בדבר קל תכה אותם ותשפוך קיתון על פניהם ולא נודע עתה אם יש לה א' מסי' שוטה דחגיגה ג' יען היא בבית אמה שמשמרת אותה לבל תרוץ בחוצות ויש עתים שהיא חלומה קצת שתוכל לשמור עצמה וגיטה וחפצה רק לדור עמו ובעלה מאז לא יכול לדור עמה כי אין אדם דר וכו' והוא צעיר לימים ומבקש תפקידו ואין ידו משגת כלל להשליש כתובתה ומזונותיה רק יכול להשליש וועקסלין מאושרים אצל הנאטאריעס זת"ד השאלה וכת"ר פתת בהיתרא כדרכי התורה ברוחב בינתו והנה לפלפל בדברי הפוסקים הראשונים אי צריך דוקא סי' המבוארים בחגיגה ג' מה כחי להכניס ראשי להכריע בין הראשונים ובפרט שכבר פלפלו בענין זה גם גדולי האחרונים בתשו' אור הישר אכן לדעתי העניה יש להוסיף נופך קצת להוכיח בדרך החידוד קצת שגם התוס' ס"ל כשיטת הרמב"ם (פ"ט מה"ע ה"ט) דמי שדעתו משובשת בדבר מן הדברים בכלל שוטים יחשב דהנה התוס' (קיג ע"ב) ד"ה יצתה הקשו על הירושלמי שם (ה"א סט ע"א דהוי מצי למימר איכא בינייהו יודעת לשמור את גיטה ולא את עצמה כדאמר בש"ס דידן וכו' (יעו' מש"ל סימן י שער זה ואין לכפול הדברים) והנה שו"ת אור הישר אינו לפני רק שדבריהם מובאים בשו"ת גדולי האחרוניה שבאוצר ספרי

[ב] ולפע"ד דברי הרמב"ם מבוארים בפשיטות בגמ' דחגיגה שם דיש להבין פי' הש"ס אי דעביד להו דרך שטות אפי' בחדא נמי אם הכונה דרואין שעושה דרך שטות ולא לסיבה אחרת א"כ מה מתרץ לעולם דקא עביד להו דרך שטות כו' אימור כדי שתשרה וכו' דאיך נוכל לתלות בסיבה אחרת כיון שראינו להדיא שעשה דרך שטות וע"כ הפירוש דעשה דרך שטות היינו שלא ראינו שום סיבה למה עושה זאת ולעינינו נראה שהוא דרך שטות כיון שאין במה לתלות ומה דקאמר בגמ' אי דלא עביד להו דרך שטות היינו שראינו שעושה רק לסיבה ידועה אפי' כולהו נמי ומתרץ לעולם דעביד להו דרך שטות דליכא סיבה אחרת ואעפ"כ אמרינן אימור כו' היינו אף דלא ראינו שום סיבה לעשיה זו ונראה שהוא דרך שטות עכ"ז נוכל לומר אולי הסיבה היה כדי שתשרה וכו' ובזה פליגי ר' יוחנן ור"ה דר"ה חייש אף לסיבות אלו דלא שכיחי ומשו"ה צריך כולהו דאז לא חיישינן לסיבות אלו ור"י סובר דל"ח לסיבות אלו דלא שכיחי ומשו"ה די באחת ויעו' בתב"ש (סי' א ס"ק מז) די"ל דדבריו הקצרים קולעים אל המטרה למ"ש ועכ"פ מוכח מכאן דאם נודע ברור שהוא שוטה לדבר א' הוי כשוטה לכל דאל"כ אף אם לא נתלה בשום סיבה רק בשטותו לא נחזיקנו עוד לשוטה בדברים אחרים ואמאי לר"י בדבר א' אנו מחזיקין אותו לשוטה ולא עוד דאפי' ר"ה מודה דבשוטה לדבר א' הוי שוטה לכל ומה דצריך הכא שלשה משום דבכל אחד חיישינן לסיבה אחרת מדלא תירצו בגמ' בפשיטות דטעמא דר"ה דשוטה בד"א אינו שוטה לכל הדברים וע"כ צריך שיתחזק בשלשה דברים א"ו דמוכרח מהש"ס דאם נודע ברור שהוא שוטה בדבר א' (היינו כדברי הרמב"ם שדעתו משובשת בדבר מן הדברים ור"ל דבדבר הזה אינו יודע דבר והיפוכו) הוי שוטה לכל מילי יעו' בתוס' שם ד"ה דרך שכתבו להדיא דהכא כיון שהוא שוטה באחת ודאי יש להחזיקו לחזקת שוטה לכל דבר (ויעו' ג"כ בשו"ת מהר"י קולין (סו"ס יט) במ"ש שהגיע זה לשטות גדול כמו הני דפ"ק דחגיגה וכו' ובהנך תלתא דהש"ס מקרי שוטה אף