באר משה רלט

כיון שאינו ברוב ישראל או שגם זה יש בו איסור תורה רק חומר מיתה הוא רק ברוב ישראל ובאה הקבלה ופירשה שאיסור יש בכל ת' ובודאי קיי"ל ח' ד"ת אך בזה"ז הלא כתב הב"י בתשובה ובד"מ ס"א דר"ג לא גזר רק עד סוף אלף החמישי ואף שהחכם צבי כתב דלדידן אין להתיר מחמת שכלה זמן הח' היינו להתיר לגמרי דעכ"פ מנהג יש אך שהיש"ש יבמות פ"י כתב דר"ג החרים ובלא זמן רק שראה שטעמים שלו אינם רק עד סוף אלף החמישי וא"כ הוי דבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו והנה דברים אלו מבואר הדוחק שיש בהם ונראה ליתן טעם בדבר שלא תיקן רק לזמן ע"פ מ"ש הרמב"ם פ"ב מהלכות ממרים ה"ט בענין גזירות שגזרו חכמים ואין בהם משום לא תוסיפו דזה אינו אלא אם היו אומרים שהוא מן התורה והיו קובעים הדבר לעולם יעו"ש ע"כ כיון שח' הוא מה"ת אם היו קובעין הדבר לעולם בחרם היה זה הוספה על התורה שקבלוה ג"כ באלה ובשבועה ע"כ גזר רק לזמן ולדעת מהרש"ל צ"ל דמשום הא גופה שנתנו רשות לק"ר להתירו שוב אינו דומה לתורה שאין יכולים להתירם בלל וכמו שלזמן לא הוי הוספה שאין דומה לתורה שהוא לעולם כמו כן משום שיכולים להתירו אינו דומה לתורה אך יש לפקפק שהרי אין רשות לק"ר להתיר רק אם יש טעם הגון כגון בנשתטית וכדומה וא"כ מהא שאסור לישא שתי נשים בלא טעם דומה לתורה אך הנה לשון התקנה הובא במהרש"ל שם שאין להתיר שתי נשים אלא ק"ר מג' ארצות ואעפ"כ לא יתירו עד שיראו טעם טוב בדבר ויש לפרש שבדיעבד אם התירו בלא טעם הגון לא מהני ויש לפרש שבדיעבד לעולם מותר כעין אתם אפילו מזידין רק לכתחלה לא יתירו והנה אם נפרש שבדיעבד מותר אפילו בלא טעם ניחא שאינו דומה לאיסור תורה שאינו מועיל בו שום היתר אך אם נפרש שאינו מותר בלא טעם א"כ שפיר הוי הוספה ואף שבטעם ניתרין הלא גם איסורי תורה נתרין לפעמים משום טעם כגון עשה דוחה ל"ת וכבוד הבריות דוחה בשוא"ת וכהנה רבות נהיה מוכרח לומר שלא תיקן רק לזמן מעתה לענין הספק אם זו נחשבת שוטה ונתיר חר"ג אין לחושבו ספק תורה ממ"נ שאם נפרש כדעת מהרש"ל [ולפמ"ש לשיטתי'] שבדיעבד לעולם מותר א"כ אין חשש איסור תורה דא"ל שנזר בחרם שלא יתירו בלא טעם הגון דא"כ הוי ח' זה הוספה על התורה וע"כ רק תקנה בעלמא שלא יתירו רק בטעם הגון וספק תקנה להקל ואי אמרו שאפילו בדיעבד אינו מותר ע"כ לומר שלא תיקן רק לזמן דאל"כ היה זה הוספה ועכשיו אינו רק מנהג ולפ"ז נוכל לומר עוד כי התקנה שלא לישא שתי נשים היה על לעולם וזה אין בו חשש בל תוסיף אך הח' שהוא דאורייתא היה על זמן דאל"כ היה בו איסור בל תוסיף ומדוקדק לשון ש"ע ורמ"א ולא פשטה תקנתו בכל הארצות ולא החרים אלא עד סוף אלף החמישי רמ"א מ"מ בכל מדינות אלו התקנה והמנהג במקומו עומד, היינו שהחרם היה רק על זמן אבל התקנה היה על תמיד ומיושב דברי מהרי"ל בתשו' (סי' צו) על חרגמ"ה שלא לישא שתי נשים בדרבנן עבדינן עובדא והדר שאלינן שאלתא וכש"כ בתקנת רגמ"ה דקיל טפי ולכאורה זה נגד תה"ד (סי' רפא) דאפי' ח' קהל הוי מה"ת וכש"כ חרגמ"ה ולדברי נו"ב מה"ת קמ"ו שחילק בין אותם שהיו בשעת החי כיון שנעשה מרצון כולם חשוב כאלו קבלו עליהם בעצמם בין הנולדים אתי שפיר דדורות של עכשיו הוי דרבנן] אך לפמ"ש דלאחר אלף החמישי אין כאן חרם רק התקנה נשארה ניחא כוף דבר לדינא דעכשיו ודאי לא הוי רק דרבנן ולדעת מהרש"ל צ"ל דס"ל כל ח' דרבנן דלא מסתבר שיחלוק על מהרי"ל ואת"ל דס"ל ח' דאורייתא מוכח דס"ל דבדיעבד אם התירוהו בלא טעם הגון מותר וא"כ אין בספק [אם בעינן דוקא הני דריש חגיגה או כרמב"ם דכל שהוחזק בא' מדברים לשוטה] ספיקא דאורייתא ועוד דאין לנו אלא דברי הש"ע [חו"מ סי' לה] דפסק כהרמב"ם דשוטה לדבר אחד הוי שוטה לבל דבר [ובעיקר הדין אם לדעת ה"ר אביגדור שאינו שוטה רק בג' סימנים דמס' חגיגה נם לענין היתר חרגמ"ה בענין סימנים אלו יש להעיר מדברי המהרי"ק שורש ק"א במשודכת שיצאה מדעתה ופסק דיכול לנתק קשרי השידוכין משום אומדנא שאילו היה יודע שתצא מדעתה לא היה משדך עמה ובסוף כתב דאפי' בנשואה מתיר רשב"א לישא אשה אחרת היכא שיצאה מדעת יעו"ש ולכאורה קשה מה צריך לטעמא דאומדנא ת"ל דא"א לנושאה כלל דשוטה אין לה קידושין ונשואין ומעולם לא נתחייב לדור עם אשה בלא קידושין ונשואין וצ"ל דמהרי"ק לטעמיה דס"ל בשורש י"ט ענף ג' כדעת ר' אביגדור ואשה זו לא היה בה הג' סימנים ושפיר יכול לנושאה ע"כ הוצרך לטעמא דאומדנא והנה מסוף דבריו מבואר דאף באשה כזו מותר לישא אחרת בנשואה דאל"כ מה ראיה מייתי מרשב"א לנידון דידי' וע"כ אף שאין בה ג' סימנים ואינה נחשבת שוטה לפי שיטתו יכול לישא אחרת בראי' זו העירני קצת גדול אחד שהוא פה כעת אך דחיתי קצת דיש לומר שעדיין לא בגרה ויש לה אב דאביה יכול לקדשה ולהשיאה לו עי"ל ע"פ שיטת התוס' פ"ק דכתובות (יא ע"א) דבזכות גמור יש זכיה לקטן מה"ת ובשוטה שאינה משודכת לאו זכות היא לה להשיאה לאחד אף אם זה לא ירצה בלא קידושין ונשואין דשמא כשם שזה רוצה בה כן ירצה בה אחר ואולי טוב לה האחר מזה אבל משודכת זו שהחתן רוצה לנתק השידוכין מחמת שטותה את"ל שאם יוכל לנושאה בחופה וקידושין לא יוכל לנתק ודאי זכות גמור הוא לה להשיאה לזה בחופה וקידושין כדי שלא יוכל לנתק ויהיה מוכרח לישאנה שאם ינתק הקשר בטח לא תמצא מי שישאנה מחמת שטותה ועכ"פ לא תמצא איש כזה שיהיה הגון לה אף לפי תשובתה שהיתה פקחת ע"כ אתי מהרי"ק משום אומדנא] אך בענין מ"ש הנוב"י שיתן וועקסיל שאם תשתפה ולא ירצה ליתן גט מחדש שיתחייב לשלם הוועקסיל וחשש גט מעושה ליכא דסומכין על רמ"א (סי' קלד) שעשה מחלוקת בין מהרי"ק לתשו' רשב"א וגם כתב בד"מ שהריטב"א סובר ג"כ דלא כרשב"א וכ"כ ברמ"א שאפי' גירש מחמת השבועה מותר בדיעבד ולענ"ד אין כאן מחלוקת והרשב"א וריטב"א ומהרי"ק בשיטה אחת ומפורש בריטב"א כרשב"א והנה הב"י בשם ה"ר מימון בראובן שקנס עצמו אם לא יגרש ואח"כ גירש לא הוי גט מעושה וכתב בד"מ שכן כתב מהרי"ק בשורש ס"ג דכל ששיעבד עצמו בקנס לא מקרי אונס הואיל ועושה מרצון נפשו וכן הוא בתשו' הריטב"א שאכתוב בסמוך ולפנינו לא נמצא בדבריו תשו' ריטב"א אולי הוא בד"מ הארוך ובודאי כונתו לתשו' ריטב"א שהביא ב"י (סי' קנד) בנשבע לגרש וגירשה קודם שיתירה לו דלא חשוב אונס הואיל שבועה זו הוא הביאה על עצמו ואם נתחרט הי' לו לבקש צד להיות נקי משבועה או לגלות דעתו למסור מודעא עכ"ל ועפ"ז כתב רמ"א בשם ריטב"א דאפילו גירש מכח השבועה הגט כשר והבין הרמ"א דמ"ש ריטב"א הי' לו לגלות דעתו למסור מודעא היינו מודעא ממש שיאמר שאנוס הוא ואינו נותן חרצונו אך בש"מ ב"מ (ס"א א') ד"ה מה להנך שכן שלא מדעת בשם ריטב"א ז"ל הנותן מתנה לחבירו ובשעת המתנה מוסר מודעא כי מפני חיוב השבועה הוא שעושה קרוב הדבר שאין מתנתו כלום ואצ"ל דבגט כיוצא בו פסול הריטב"א עכ"ל הרי דאף שאינו