באר משה רלז

דדוקא אם מגרשה קיל להו לפרוצים לזנות עמה ואף לדעת הרמב"ם דיש בזה איסור לאו מלא תהיה קדשה מ"מ לאו כ"ע דינא גמירי ולא משמע להו איסורא כ"כ משא"כ קודם גירושין דאיכא איסור א"א ולא חשודים, מ"מ תי' זה אינו נוח לי כלל דאף בזמן התלמוד דהיו נשים פנויות ג"כ טובלות לנדחן בעת שהיה נוהג תרומות וקדשים מ"מ נשים שוטות בודאי לא היו טובלות דמי יזדקק להם לבדוק אותם דהא דתנן בנדה (דף יג ע"ב) דהחרשת והשוטה וכו' אם יש להם פקחות מתקנות אותם והן אוכלות בתרומה נראה דזה אינו אלא לנשים כהנות דצריכין לאכול תרומה היה נמצא איזה נשים פקחות שהיו מתקנות אותן ואף זה לא היה הדבר שכיח כ"כ דהא אמר אם יש להם פקחות ולא אמר בסתם דנשים פקחות מתקנות אותם ומה שלא הזכירה המשנה רק דמתקנות אותם לתרומה ולא אמר דמתקנות אותן להתירן לבעליהם נראה משום דבגמ' שם אמרינן דהך חרשת מיירי שאינה שומעת ואינה מדברת ודינה כשוטה ובהנהו נשים לא שכיח כלל דהבעל ידור עמה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה דהא משום הך טעמא לא תקנו נשואין בשוטה ואף דבחרש וחרשת תקנו רבנן נשואין מ"מ לא שכיח כ"כ ועוד כתבתי במק"א טעם לזה מה דלא הוזכר במשנה לענין לטהר אותן לבעליהן ואכ"מ] ואעפ"כ חשו חכמים שמא ינהגו בהן מנהג הפקר ויעברו על איסור כרת וא"כ מה לי איסור כרת ומה לי איסור חנק ועוד דהא מצינו דחשו חכמים לאינשי פריצי דיעברו גם על איסור א"א דהא אסרו יחוד אפי' עם ב' אנשים אם הם פרוצים וכדאיתא בקידושין (דף פ' ע"ב) ואכן המחוור בזה מה שכתבנו בעניותן מכבר בתשו' אחרת לישב דסמכו האחרונים ז"ל בזה שכתבו דחייב הבעל לייחד לה בית בפני עצמה ונראה כונתם ז"ל דצריך ליחד לה חדר מיוחד בתוך ביתו כדי שיהיה נראה לבני אדם שעדיין עומדת ברשותו ומתייחד עמה ועי"ז שפיר נשמרת ממנהג הפקר כשאר נשים נשואות וכ"ה באמת לפי עיקר דין המשנה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"י מה"ג הלכה כ"ג דמניחה ונושא אחרת ומאכילה ומשקה משלה ואין מחייבין אותו בשאר כסות ועונה שאין כח בבן דעת לדור עם השוטים בבית אחד עכ"ל והנה כבר כתב הגט פשוט (בסי' קיט ס"ק לד) בשם המבי"ט בתשו' דממה שכתב הרמב"ם דמאכילה ומשקה משלה ולא כתב דאוכלת ושותה משלה יראה מזה שהוא חייב לטפל בה בכל מה שהיא צריכה אע"פ שיהיה משלה וכן נראה ג"כ מסוף דברי הרמב"ם שם שכ' ואם גירשה וכו' אינו חייב לחזור ולהטפל בה ומשמע להדיא דקודם גירושין היה מטפל בה כ"כ הג"פ שם ולכאורה צריך להבין דלמה מחויב באמת לטפל ולהטריח באכילתה ושחייתה יותר מאשה פקחת ואם מפני שאין לה דעת בעצמה להטפל ולקנות מ"מ הלא יוכלו לשכור שפחה ממעות שלה שתקנה ותבשל עבורה ולכן נ"ל שכונת ה מב"ם ז"ל הוא דבעינן שתדור בביתו וכל צרכי אכילתה ושחייתה יהיו נחתכין על פיו והוא ישכור לה שפתה לשמשה ולומר לה מה לקנות ולבשל עבורה וע"י זה יהא נראה לכל כי עדיין הוא בעלה ומייחד עמה ולא יבואו בני אדם לקלקל עמה כי עדיין ישאר אימת הבעל על המנאפים כן נראה לי בכונת הרמב"ם ז"ל ואמנם כ"ז שייך אם בתחלה קודם שאנו מתירין לו היא יושבת בביתו ומשגיח עליה אבל בודאי ידוע דכל השוטות דרכן להניחן בבית החולים המיוחד לשוטים ויש עליהם ממונים שמשגיחין עליהן לשומרן ולהאכיל ולהשקות אותם א"כ בלא"ה לא הי' יכול הבעל לשמור אותה ממנהג הפקר ועד האידנא מאן נטרה הלכך אם הבעל מחייב עצמו (ובפרט אם משליש ביד שליש מעות מזומן) לשלם עבור מזונות וגם לשלם להממונים על בית החפשית עבור שמחזיקים אותה שם בודאי אין שום חשש מנהג הפקר בזה דהא מקודם ג"כ היתה נשמרת ע"י אחרים, ושוב עיינתי בסוף קונטרסו הטהור וראיתי שהדר"ג נ"י הזכיר שיעשו חוזה עם אחד שיקבל על עצמו לזונה ולפרנסה כל ימי חייה ולשומרה ככל בנות ישראל וא"כ בכה"ג בודאי אין לפקפק בעיקר ההיתר שכ' הדר"ג וגם ראיתי שתקנה גדולה עשה בעבור האשה הנשתטית שהבעל השליש על הכתובה וגם עבור ג' בנותיה סך גדול לקרן ולפירות הכל על צד היותר טוב ובסדר נכון וכן ראוי לעשות דכל שוטה נחשב כקטן וכשם שהב"ד הם אביהן של יתומים ה"נ הם אביהם של השוטים ומחוייבין ב"ד להשתדל בתקנתם וכמו דתנן בסוטה (דף כד) ואלו שב"ד מקנין להם מי שנתחרש בעלה או נשתטה וכן בב"ק (דף לט) שור של חש"ו שנגח ב"ד מעמידין להם אפוטרופס [ומיהו התם אינו תקנת היתומים רק תקנת העולם כדי שישמור השור שלא יגח וכמ"ש התוס' שם ובאמת בנ"ד נמי הא דאסרו חכמים לגרש שוטה שאינה יכולה לשמור א"ע הוא ג"כ תקנות העולם שלא להרבות זנות וכן בגיטין (דף לח) בחציה שפחה וחציה ב"ח דכופין את רבה לשחרר אותה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר יעו"ש] וכ"כ הרמב"ם סופ"י מהלכות נחלות דהשוטה והחרש דינם כקטנים ומעמידין להם אפוטרופס והובא בטוש"ע חו"מ (סו"ס ר"צ) והוא מהש"ס דכתובות (דף מח) ולענין מה שפלפל הדר"ג נ"י בחכמה אם גט לענין חרגמ"ה בעינן שתהא שוטה גמורה שיש בה סי' שטות המבואר בתלמוד או דיכולים להקל אפילו לא נמצא בה רק שאר סי' שוטה וכדעת הרמב"ם ז"ל שהביא הב"י באה"ע (סי' קכא) [וכת"ר נ"י הוכיח דכ"ה ג"כ דעת התוס' ביבמות במה שהקשו על הירושלמי דלא אמר איכא בינייהו ביודעת לשמור את גטה ואינה יודעת לשמור א"ע דאם נימא דהתוס' ס"ל דבעינן דוקא סי' שוטה המבואר בחגיגה ד' ג' א"כ מאי קושיא דהא כבר כתב הב"י שם (סי' קכא) בשם המ"כ דדעת הירושלמי דבעינן דוקא שיעשה כולן ואחד מהן הוא דמאבד מה שנותנין לו וא"כ הרי אינה יכולה לשמור גיטה ג"כ אלא ודאי דס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דגם בשאר סי' שטות נחשב לשוטה וזה ראיה נכונה לכאורה ואמנם אחר העיון אין זה ראיה דודאי עיקר שוטה שדברו בו חכמים בכל מקום שפטור מכל המצות וכן דפסול לעדות ואין קנינו קנין כלל י"ל דס"ל להתוס' כדעת ש"פ דבעינן דוקא הג' דברים דנחשב בברייתא דחגיגה הנ"ל אך לענין נשתטית דאסרו מדרבנן מלגרש באינה יודעת לשמור א"ע י"ל דלשאר דברים דינה כפקחת וחייבת במצות רק דתקנו שלא ינהגו בה מנהג הפקר ולענין גירושין נקרי לה שוטה ובאמת דלפי מ"ש התוס' ביבמות (דף קיג ע"ב) בשם י"מ דגרירה דירושלמי היינו משלחה וחוזרת ומ"מ יכולה לשמור גטה ע"ש ור' ינאי דנפק"ל מקרא ונתן בידה ור' ישמעאל דנפק"ל מקרא דשלחה מביתו פליגי אהדדי והם שני ענינים נפרדים נמצא דיש ה' מיני שוטה א' לענין כל המצות ועדות וקנינים וד' לענין גירושי אשה דשוטה שדברו בו חכמים בכל מקום לענין חיוב מצות וכללו אותו בהדי קטן וחרש ומשמע דשוה לקטן וחרש לכל דבריו בזה אמרו בש"ס דחגיגה דהיינו דעושה ג' מיני שטות דחשיב התם והרמב"ם סובר דלאו דוקא אלו אבל לענין גירושין אפשר דיכולה לשמור גטה וגם אינה משלחת וחוזרת ומתגרשת מה"ת וכמו חרשת דיוצאה בגט ואף דהקידושין היה מה"ת, ב' דאינה יכולה לשמור אבל אינה משלחת וחוזרת ובכה"ג לר' ינאי אינה מתגרשת ולר' ישמעאל מתגרשת, וג' דמשלחת וחוזרת ג"כ דאז אינה מתגרשת מה"ת לד"ה, וד' דהיתה יכולה לשמור את גטה