באר משה קסב

מותר לו לקבל שכר וכעין תשובת הרשב"א לענין עדות ולפ"ז אמינא רב שדר בעיר אחת ובאים בני עיר אחרת ומבקשים שיבוא לשם ללמוד ולהורות ודאי אינו מחויב שיכול לומר בואו אלי ואורה לכם א"כ כשמתנים ומחייבים אותו ללכת לעירם מותר ליטול שכר בזה והם יכולים להתחייב לו וחיובים כאלו ודאי מותר ע"פ ד"ת ואח"כ כשמשיג לו אחד את גבולו ודאי הוי השגת גבול אלא דבעובדא דהתה"ד למי שרואה בפנים (סי') ה"ר לעמיל היה דר שם בתורת בע"ב וקבלוהו לרב ואח"כ בא הר"י ברונא וע"כ בזה התירו דוקא ברב שהוא בן עיר אבל רב דעקר סיכיה ומשכניה לבוא בעיר אחרת ע"פ תנאים ידועים ודאי מותר לו ליקח שכר וממילא המשיגו הוי ש כגוזל ממנו כן נראה לפע"ד

[יג] ויש לי להוסיף דעת בזה והוא דיש לי להסתפק אמנם כן אסור לכל אדם מישראל לבקש שכר בעד לימוד תורה ומחויב ללמדו בחנם אבל מסתפקנא אם תלמיד חכם עומד ושני תלמידים באים לפניו ושניהם מבקשים שילמוד עמהם זה בזבחים וזה בפסחים והנה ודאי הרשות נתונה לו לבחור איזה מהם שירצה וללמוד עמו בחנם והנה הוא בוחר למסור זמנו למבקש ללמוד זבחים והשני המבקש ממנו ללמוד פסחים נשאר בלא רב אם מותר להמבקש ללמוד פסחים שיאמר לו אנכי אתן לך שכר ולמוד עמי ולא עם המבקש זבחים שנמצא שאינו מקבל שכר הלימוד כי אם שכר הבחירה עם מי ללמוד וזה אחרי שאין התורה מכריח לו שילמוד דוקא עמו נמצא על זה חיוב של חנם ונמצא שמותר לו ליקח שכר בעד זה או דלמא גם על זה אסור ליקח שכר שמ"מ הוא נוטל שכר מנסיבת לימוד והנה הדעת מכרעת שאחרי שמותר לו לבחור ללמוד עם מי שירצה נמצא שאין התורה מכריח לו ללמוד עמו ממילא מותר לו לקבל שכר ע"ז. ואחרי ההתבוננות אמרנו הנה התוס' בב"ב דל"ה ד"ה שודא דדייני כתבו בשם ר"ת למי שירצה הדיין ליתן יתן ולא כפי' הקונטרס שיאמדו דעתי של נותן כו' ובהדיא אמרו בירושלמי למי שירצו להחליט מחליטין וא"ת אם כן יתן למי שיתן לו שכר יותר וי"ל דכל דיינא דמקבל אגרא לאו דיינא הוא עכ"ל וביאר ההפלאה בכתובות בפ"ו דכונת התוס' הוא משום דקיי"ל הנוטל שכר לדון דיניו בטלים יעו"ש הנה למדנו מזה אף דהבחירה בידם ליתן לאיזו שירצו וא"כ אין להם הכרח שיתנו לזה דוקא והברירה בידו א"כ בעד הברירה יהיה מותר ליקח שכר ואעפ"כ גם בעד הברירה היכא שהרשות בידם כ' התוס' שאסור להם ליקח שכר א"כ ה"נ בכה"ג בנד"ד אסור אבל להר"ן בשבועות פ"ג בחי' לאלפסי שכתב ז"ל שיכולים ליקח שכר והביאו הד"מ חו"מ (סי' ר"מ) מוכת להיפוך דכיון דהרשות בידו ליתן לכל מי שירצו הקדימה בזה את זה לפני זה לא מקרי נוטל שכר לדון א"כ ה"נ דכוותיה כן היה נראה לכאורה, אבל דא בורכא לפע"ד דבאמת דברי התוס' בקושיתם נ"ל שמיושב לפי שיטת הרמב"ן בחי' לב"ב בשיטתו של ר"ת דהכונה באמרו למי שירצה הדיין ליתן יתן היינו לפי השערת הדיין מי ראוי לכך יותר ואין חילוק בין שיטת רש"י לר"ת אלא דלרש"י אמדינן דעת הנותן עם מי היה מקורב יותר ולשיטת ר"ת אומד הדיין דעת עצמו למי היה הוא נותן יותר וה"ר לזה מהא דשבועות ד"ל עולא חברנו עמית בתורה ובמצות למאי נפ"מ לשודא דדייני יעו"ש וא"כ כיון דהדיין צריך לאמוד דעת עצמו אם יקח כסף וימסור להשני הלא הוא לעומת אומד שלו שבלי הכסף היה נותן לראובן מפני שהוא ת"ח וכעת מוסר לשמעון והוי הטיית דין אלא דקושית התוס' הוא שהבנתם בשיטת ר"ת כמ"ש הרא"ש בב"ב שם למי שירצה הדיין ליתן בבלי טעם וע"כ שפיר הקשו כנ"ל דא"כ מי שיתן לו שכר יותר יתן לו אלא דגם זה תמוה לי מאד מה שתירצו דהוי כנטל שכר לדון כפי' הבנת ההפלאה שהרי בשעה שיצא הדין מפיהם איש פלוני אתה זכאי כו' דהיינו גמר הדין פסקו שהדין הוא שודא דדייני דהיינו שתלוי ברצונו של דיין ובזה נגמר הדין ובעד גמר הדין הזה לא לקחו שכר נמצא שלא היו נוטלים שכרם לדון ולא הוי דינם בטל ואתר גמר הדין שנמצא נתינת החפץ תלוי ברשותם מ"ט לא יהיה להם רשות ליקח שכר או כסף בעד זה ומה שייך זה להדין הא אין זה דין רק קיום הדין וקיום הדין תלוי ברצונם וכאות נפשם בבלי טעם ומדוע לא יהיה להם רשות ליקח כסף אחרי שעושים מעשה קיום כדין ואין הדבר רק ברירה בידם וע"כ התיר הר"ן ליקח אבל דברי התוס' תמוהים שאוסרים, ודוחק לומר שקיום הדין ג"כ מצוה ואסור ליקח שכר בעד זה שהרי אין נוטלים בעד קיום הדין כ"א בעד הברירה והברירה חפשי בידם והנ"ל לפמש"כ לעיל (אות) דשם דיין לא מקרי רק בלי שום כסף אבל דיין דמקבל אגרא לאו דיינא וע"כ בחליצה הוי כמאן דליתא וע"כ נ"ל דבדיוק כתבו התוס' דכל דין דמקבל אגרא לאו דיינא ולא זכרו הנוטל שכר לדון דיניו בטלים דהא לא שייך כלל לדינא דהנוטל שכר לדון שיהיו דיניו בטלים אלא לפי שהדין יצא שודא דדייני נמצא דבשעת השודא דהיינו קיום הגמר צריכים להיות דייני ואם יקחו כסף בעד השודא נמצא דלא הוי דייני ונמצא דלא הוי בשעת מעשה שודא דדייני וזהו שדקדקו התוס' וכתבו דכל דיינא דמקבל אגרא לאו דיינא הוא וא"כ אם יקחו שכר לא מקרי שודא דדייני ונמצא שלא קיימו הפסק כלל ואחרי שיצא הפסק שיהיה שודא דדייני ממילא מחוייבים שיהיה בשעת השודא בלי שום קבצת שכר וע"כ בדיוק כתבו התוס' בלשונם דכל דיינא דמקבל אגרא לאו דיינא הוא כנלע"ד בביאור דברי התוס' (והוא נגד דבני הגאון ההפלאה)

[יד] וראיתי בש"כ חושן משפט (סי' ר"מ) שכתב דברי הד"מ ורצה לדחות דברי הר"ן בדוחק ולהשוות דברי הרמב"ן עם דברי התוס' לענין קבלת שכר ולפע"ד לדברי הרמב"ן אין מקום לקושית התוס' מקבלת שכר וכמו שכתבתי אמנם גם דברי הד"מ נפלאים שהשוה דברי הנמו"י לדברי הר"ן בשבועות ובאמת הנמוק"י בב"ב כתב כהרמב"ן וכמש"כ ודברי הר"ן נפרדים בפ"ע וכמש"כ אתאן לנ"ד דלפ"ז נשארנו בהשקפתנו הראשונה דאחרי דאין הכרח ע"פ התורה ללמד לזה מותר לו ליקח שכר ע"ז לכ"ע ובזה מיושב פשוט ומנין שאם לא מצא בחנם שילמוד בשכר ת"ל אמת קנה דמשכח"ל בהיתר גמור באופן כזה ולפ"ז ת"ח שיושב ולומד אמנם כן שמחויב ללמד בחנם אבל אפשר לו לקבץ חכמים אצלו בעירו ואינו מחויב ללכת ללמוד בעיר אחרת ואפילו בעירו אפשר ללמוד עם ראובן ולא עם שמעון נמצא שבעד הברירה הלזו ודאי רשות לו ליקח מעות לפע"ד ובזה אתי שפיר שיטת רש"י בהוריות ד"י בהאי עובדא דשני ת"ח שיש ביבשה ר"א חסמא ור' יוחנן בן גודגדא שיודעים לשער כמה טפות ישנו בים ואין להם פת לאכול ובגד ללבוש נתן דעתו להושיבם בראש פרש"י כדי שיהיו מתפרנסים מאותו שררה שיתן להם עכ"ל והקשו הראשונים דהא להושיבם בראש היינו ראש ישיבה והא אסור ליקח שכר ע"ז וע' בראשונים שפירשו דהכונה לשם כבוד ולא לשם פרנסה אבל דברי רש"י צ"ע ובאמת כל התירוצים לא מהני בזה שהרי בטלה דמוכח לא היה להם שהרי לא היה להם פת לאכול ובגד ללבוש והלא אין להם רשות ליקח רק כפועל בטל של אותו מלאכה דבטל מיניה וכל ההיתרים שבתוס' כתובות דק"ה ד"ה גוזרי לא מהני שהרי רש"י כתב בכתובות (דף קה)