באר משה קסא

לו ליקח שכר וכן כתבו התוס' בבכורות (דכ"ט) שלא היו עוסקים בשום מלאכה ובע"כ מוכרחים להתפרנס עכ"ל והרא"ש בבכורות שם מסיים ולא הי' אפשר להם למות ברעב כו' יעו"ש ומ"מ היתר זה ג"כ תמוה מנ"ל לחכמים אחרי שהתורה אמרה מה אני בחנם וכנראה לי דאפילו תאמר שכר בטלה דמוכח מותר אולי אפשר להסתפק דהתם מניח עסקיו והולך ללמוד ומתבטל אבל האיש הלזה אפשר שלא היה מרויח מאומה והיה מוכרח לחזור עה"פ אבל בתורת צדקה ולא בתורת שכר וא"כ אפשר דאין היתר זה שאנו אומרים שמצוים הצבור למטרח ברפתי' כ"א בתורת צדקה והוא מקבלם בתורת צדקה ובזה מותר לקבל דכיון דכל עסקיו בזה א"כ ימות ברעב וע"כ הוא מוכרח גם כן להתפרנס מן הצבור והצבור מוכרחים לפרנסו אבל רק בתורת צדקה ולא בתורת שכר וזה הוא ההיתר שלו ונפ"מ שאם ת"ח שני בא לעיר יכולים צבור גם כן לפרנסו והוא יכול לקבל מפרנסת הראשון דאין בזה שום חיוב רק צדקה ואין זה בתורת שכר כ"א בתורת צדקה ולפ"ז יהיה לנו דבר חדש במלמדים שאין היתרן אם לומדים גמרא דוקא שאין להם שכר שימור אם לומדים עם גדולים ולא שכר פיסוק טעמים אם לומדים גמרא כמו ראשי ישיבות ונקצב להם שכר אם לא היה להם שכר בטלה דמוכת דהיינו שבטלו מעסקיהם ואין להם שום היתר לקבל רק בשביל שכל עסקם בכך אם לא נוכל לומר שמניח כל עסקיו פי' דהוי מוכת כמו שכתבו בלשונם התוס' בבכורות (דכ"ט) והרא"ש ס"פ עד כמה והמחבר סימן רמ"ו ס"ה רק אפילו בלא אגר בטלה דמוכח שהתירו באין לו במה להתפרנס א"כ דלא הוי רק מתורת צדקה נמצא שאין שום חיוב בכה"ג להוציא בדיינים ולא הוי רק מטעם נדר ואם יבא מלמד לד"ת על מה שהבטיחו לו בכה"ג לא יהיה באפשרי להוציא בדיינים וזה ד"ח שלא שמענו מעולם ועל כן נ"ל דהיתר זה אינו בתורת צדקה כי אם בתורת שכר ובכה"ג התירה התורה שהרי מקרא דמה אני בחנם כו' אנו לומדים דאסור ליקח שכר כל מצוה וכמו שכתב הרמב"ן וכל הראשונים בסופ"ב דקידושין יעו"ש בר"ן וריטב"א ותמוה טובא דאיך צותה התורה לתת לכהנים ולוים מתנות חלף עבודתם ודבר זה שייך להם עפ"י דין וכבר מצאנו כן להמעדני מלך בסו"פ עד כמה בדברי חמודות אות י"ג שכתב אבל למידן דינא נ"ל דנפ"ל ממתנות כהונה ולויה דכתיב חלף עבודתם עכ"ל הרי שכיון שמבטלים כל ימיהם על זה מותר להם ליקח שכר ושכרם אתם עד שיכולים למכור קביעתם זל"ז וכאמרם ז"ל בסוף סוכה לבד ממכריו כל האבות מה מכרו האבות זל"ז אני בשבתי ואתה בשבתך ואם בא ספק כהן ורוצה לקבל חלק במקדש דוחין אותו כס"פ נושאין ק"א והא דאמרינן מזיק מחנות כהונה פטור משום דה"ל ממון שא"ל תובעין כחולין קל"א אבל אלו היה קבוע ליחיד היה חייב לשלם ששלהם הוא ודבר זה בתורת חוב להנותנו ולא בתורת צדקה ואם כן דון מינה בכה"ג למלמד יחיד דה"ל ממון שי"ל תובעין ודאי מגיע לו ומוציאים בדיינים כנ"ל ויעו' בגט מקושר אות י"ט שהעיר מחלף עבודתם ולא זכר דברי הדברי חמודות

(יא) והנה אף שידוע שהמהר"מ מרוטינבערג בתשו' (סי' ) רצה לומר דרק בלוים הוי חלף עבודתם ולא בכהנים מכל מקום גם מלוים איכא למילף ועוד שהרי גילתה לנו התורה בקרבנות לכהן המקריב לו תהיה ואף שהדין הוא ששייך למי שהוא ראוי להקריב אבל רק לבית אב שעובד באותו יום ולא לאותו משמר אפילו וכן כ' רש"י מפורש בפרשה צו (ז' ט') והוא מתו"כ שם וכן מפורש פ"י ממעה"ק ה"ד הרי דשייך דוקא להעובדים חלף עבודתם ובטלים מעבודת ביתם [וכמה תמוהים לי דברי רש"י ביבמות (דף קא) שכ' ז"ל שכל בית אב עובד יומו ונוטל עורות קדשים של יומו עכ"ל דמדוע לא אמר לענין חלק המנות ששייך לאותו בית אב ועוד קשה שלפי התקנה האחרונה בפסחים דנ"ז היו מחלקים העורות בע"ש הכל ביחד וא"כ פירש רש"י לפני התקנה האחרונה וצ"ע] אבל קשה לי לפי המתבאר בב"ק דק"י שגזל הגר אשם קרי רחמנא ושוה לאשם בכל פרטיו ושם מתבאר שיהא שו"פ לכל המשמר יעו"ש בכל הסוגיא וברש"י ובשטמ"ק ותמוה מאד דה"ל לכל בית אב וצ"ע ואמרנו לישב עפמש"כ הקרבן אהרן פרשה צו פירוש על קושית הרא"ם דהא מפורש בזבחים ר"פ טבו"י לענין כהן המחטא דמפרשינן ראוי לחיטוי דיהבינן לכולה משמורה ובתו"כ קאמר לבית אב (ויעו' לח"מ פ"י ממעה"ק מה שתי' ע"ז) והק"א חידש דבחטאת ואשם שייך לכולה משמורה ובמנחה כתוב בקרא שני פעמים א' לכהן המקריב ב' לו תהיה וע"כ לא מרבינן רק בית אב דהוי מיעוט אחר מיעוט נמצא דבאשם ודומה לו שייך לכל המשמר וא"ש סוגיא דב"ק משא"כ בתו"כ מיירי במנחה והדבר נחמד אלא דדברי הק"א תמוהים לדעתי וגם דברי הרא"ם לפי דברי הר"מ בספר המצות וברמב"ם הלכות בית הבחירה ( . ) דהללמ"מ היו משמורות אבל לא בתי אבות ובתי אבות היה תיקון שהיו יכולים לתקן עפ"י ראשי הכהנים ולשנותם כמו שירצו ובכל זמן היה הראש של הכהן מחלקם לבתי אבות רצונו ראש כל משמר וא"כ מה"ת לא הוי רק כולה משמורה והא שאמרו בתו"כ לכולו בית אב היינו לאחר שתקנו ומיושב קו' הרא"מ פשוט וברור ובזה שכתבנו מיושב לנו מה שהקשינו בערכין די"ב ארבע משמורות עלו מן הגולה ידעי' וחרים פשחור ואימר עמדו נביאים שביניהם וחלקום לכ"ד משמרות בללום ונתנום בקלפי בא ידעי' ונטל חלקו וחלק חבריו שש כו' וקשה לנו לפי המבואר במנחות ק"ז דששה בתי אבות היו בכל משמר א"כ ד' משמורות הוי כ"ד בתי אבות א"כ לא היו צריכין לשום חלוקה ושום גורל כי יזכו ויתחלקו לפי הב"א ורצוני לה"ר מזה לשי' רש"י בתענית דט"ו דז' בתי אבות הוי אבל לפמש"כ שהבתי אבות היו משתנים לפי דעת ראש המשמר א"ש [ובאמת קושית הרא"ם העצומה לק"מ לפע"ד דבלשון חכמים לבית אב משמורה קרי ליה כדאמרינן בפסחים דנ"ז דהבתי אבות היו נוטלים בזרוע ע"כ תקנו בע"ש עד דאתי כולו משמרות וכונתו כולו בתי אבות שאחר שחלקם לב"א נקראו גם הם משמורות יעו"ש]

(יב) ויש לי עוד לדון לפני רבותי דבר חדש והוא דהרמ"א ז"ל כתב בריש דבריו בסימן רמ"ה רב היושב בעיר ולומד ברבים יכול חכם אחר לבוא שם וללמוד אפי' אם מקפח קצת פרנסת הראשון מה זה שדקדק הרמ"א רב היושב בעיר ונלפע"ד לומר שדבר גדול דיבר הרב שהרי אין היתרו של הרב מהרא"י רק מפני שהכנסת הרב אנו בושים על היתרה, וע"כ ל"ש לומר ע"ז השגת גבול והנה לפי מה שחידש התוסי"ט בבכורות פ' עד כמה אהא דהנוטל שכר לדון וכ' ז"ל לפמש"כ הב"י סו"ס כ"ח בשם תשובת הרשב"א שלא אמרו הנוטל שכר להעיד עדותו בטלה אלא בעדים שנעשו עדים כבר שהם מצוים להעיד ולא רצו להעיד עד שנטלו שכר ודומיא דנוטל שכר לדון כו' אבל מי שאינו מחויב להעיד אינו בדין זה לפ"ד עכ"ל והשתא דאתית להכי אף בדיין יש לומר כך שלא אמרו אלא בבאו לפניו לדין אבל כשקובעין אותו להיות קבוע לדין זה אינו בכלל המצוה שכשאינו קבוע היום יבואו לפניו ולמחר לפני אחר ולפיכך כשנקבע רשאי להתנות בתחילת קביעתו שיטול שכר על כך עכ"ל ולפי זה אמינא עוד יותר דלדידי ברור שאם באים לדון ומבקשים אותו ליסע למקום אחר כדי לשמוע דין ודאי