באר משה קנח

קשה ליה להב"ח על הא דאם לא מצא בחנם שילמוד בשכר שהרי לא ימצא בשכר אם המקבל יהיה מחויב להחזיר השכר ולפי מ"ש הא אפשר להתפרש שמחויב לבקש רב שישלם לו שכר בטלה דמוכח ויתן לו שכר וא"כ יהי' בתורת היתר אבל היכא דלוקח באיסור אפשר דמחויב להחזיר א"ו נראה דלהב"ח סתמא דגמ' ניחא ליה לפרש בלומד באיסור ועכ"פ אפשט בעיין כהצד הראשון בלומד באיסור ג"כ מותר לו ליתן שכר אם הרב אינו רוצה ללמוד כי אם בשכר

(ג) אלא דלדידי יש לי לדון לפני רבותי דלא זכיתי להבין מנ"ל לחכמים להתיר שכר בטלה לתלמוד תורה אחרי שאמרה תורה ואותי צוה ד' ללמד אתכם וכו' מה אני בחנם ואם אמנם כי ד' שלמד תורה עם משה ל"ש לגבי' בטלה ולמשה שהי' מאוכלי מן לא הי' שייך חסרון ושכר בטלה אבל אחרי שהתורה צוה שם ללמד דוקא בחנם מניין לנו להתיר ליקח שכר בטלה, והרבה נצטערתי על זה ומתוך כך אילו אחייהב רשות לתלמיד שכמוני הייתי אומר דהא ודאי דעל מצות תלמוד תורה אסור ליקח שכר בשום אופן ואפילו שכר בטלה אבל הנה מצות דינים הוא ששני הבעלי דינים מסתפקים בממון למי שייך לראובן או לשמעון נמצא הדיין שיודע הדין מחויב להגיד להם כדי להשיב הממון לבעליו אם מגיע לו או אם אינו מגיע לו לפוטרו כדי שלא יתפוס מהשני והוי זה בגדר השבת אבדה ומחויב להשיב אלא דהשבת אבדה הדין אבדתו קודמת מהא דאפס כי לא יהי' בך אביון שלך קודם נמצא אם יהי' לו בטלה מפני דין ממונו של שני ממונו קודם ואין ממון נדחה מפני ממון וה"נ אם הבעלי דינים אינם באים לשאול מפני שרצונם ללמוד הדין כי אם מפני שאלת הממון נמצא שאלו לא היו מבקשים הממון לא היו באים לשאול הדין ואין זה רק כבקשת השבת ממון ממילא הוא מחויב להגיד להם כהשבת אבדה אכן בטלה דמוכח מותר ליקח מקרא דאפס כי לא יהי' בך אביון וכן האיש הבא לשאול הוראה השייך לאיסור והיתר אין הוראה זו כ"א הכשרו של חשבון ממון או חפץ לחבירו שהחפץ יאסר לו ויופסד ממונו אם ימנע הוראתו מהכשרו ויטריפו מספק והוי בגדר השבת אבדה ומחויב להגיד ובאופן כזה מצינו ילפותא דהיתר ממון וכזה מצינו באגרא דלקח קרנא בדיני ממונות אבל כשבאים ללמוד תורה או להורות הוראה על תפילין וציצית כו' בזה אסור ליקח שכר בטלה ולא מצאתי לו שום היתר בעניותי במה שהסכימו חכמים אבל לא כן למדני מתורתו של ראשונים דהתירו ללמד תורה בשכר למלמדים בשכר בטלה דמוכח כמו שכתבו רבותינו בעלי התוס' בבכורות והרא"ש והטור בסימן רמ"ו ולכאורה תמוה מאד מניין לרבותינו בזה וכנראה שדעת רבותינו מפני שהם מפרשים הנוטל שכר להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אלא אם כן היה מומחה כאילא ביבנה שהטעם הוא משום חשד ומשום מה אני בחנם ומשו"ה לסלק חשד תקנו לאילא מתם ובע"מ אבל משום מה אני בחנם אין כאן שום תי' שאסור ליקח שכר בעד מצות וע"כ מוכרח כמו שכתב הרא"ש בבכורות פ"ד אות ה' זה לשונו וכן אילא ביבנה התירו לו חכמים ליטול שכר לפי שהכל היו מביאים אליו בכוריהם כל היום והי' צריך להיות בטל מכל מלאכה עכ"ל וא"כ ה"ל שכר בטלה דמוכח יעו"ש ברא"ש ובש"ע יו"ד סימן שי"ב ובפרישה וא"כ מהא דאילא מוכח דגם בהוראה מוכרחת לידע בזמן שבהמ"ק קיים להקרבת קרבן וא"כ הוי הוראה המוכרחת להיתרו של מצוה ומכל מקום התירו לו משום שכר בטלה דמוכח [שכנראה הי' בשעה שהי' ר"ג ביבנה וא"כ אכתי יש לי לדון דאחר חורבן היה ולא הי' שום הקרבת קרבנות והבאת בכורים למקדש להקריב וא"כ הוי רק היתר ממון לא יותר. ועוד נ"ל לדון דהוראת מום אי קבוע אי עובר לא ידענא אי דבר התלוי בתורה היא והוא תלוי בבקיאת טבעתם ואין כאן הוראת תורה כלל וכנראה זו היא שיטת רש"י דמפרש הא דאילא ביבנה רק משום חשדא ולא זכר כלל שום היתר דבטלה דמוכח ולא איסור דרואה בכורות ונוטל שכר משום מה אני בחנם דזה לא שייך להיתר תורה כלל אבל הרא"ש ודאי לא ס"ל הכי אבל חילוקי הראשון דאילא דיבנה היה לאחר החורבן והוי רק ענין ממונא ומנ"ל ענין רוחני בלי ממון שיהיה מותר ליקח שכר צריך בירור לתלמיד קטן כמוני אבל אנחנו דברי רבותינו אנו מקבלים (באימה ויראה) שהסכימו התוס' והרא"ש וכל הראשונים ובטור סי' רמ"ו ששכר בטלה מותר ליקח בעד הלימוד לבדו ובאמת דבר זה כנראה מתלמד לדברי הראשונים מסוגיא דכתובות ק"ו דמלמדי הלכות שחיטה והלכות קמיצה נוטלים שכרם מתרומת הלשכה וקשה הא אסור משום מה אני בחנם כו' ואין לנו לתרץ כ"א כתירוץ התוס' כתובות ק"ה ד"ה גוזרי גזירות בסופו וכתוס' כתובות ק"ו שם שפסקו כל היום בזה והי' בטלה דמוכת ומותר ומוכח דבטלה דמוכח מותר וכדעת רבותינו ז"ל אבל טעמא דמלתא לא ידענא מהיכא וד' יאיר עינינו בתורתו

(ד) ועוד יש לי לדון דהנה האי קרא דראה למדתי אתכם בתורה כתיב א"כ הא תינח בתורה והוראה ודינים אבל הנוטל שכר להעיד להזות ולקדש דאסור ליטול שכר מצוה כנראה לא ידענא מנ"ל וכנראה דילפי חכמים מהאי גילוי דכאשר צוני ד' דלאו דוקא שכר ללמד תורה אלא שכר כל מצוה המוטלת עליו שהחיוב מונח אקרקפתא דגברא לעשות להשני אסור לקבל שכר בעד זה וכן למדתי מתורתו של הרמב"ן בספר תורת האדם סוף שער הסכנה שכתב לענין שכר רפואה נ"ל דמותר ליטול מהם שכר בטלה וטרחה אבל שכר הלימוד אסור דאבדת גופו הוא ורחמנא אמר והשבות לו ואמרו לענין מצות מה אני בחנם כו' עכ"ל הרי דילפינן מהאי אני בחנם לענין כל המצות ודבר זה מתקאי מהא דלהעיד ולהזות ולקדש כו' [ואולי אפשר לומר לפ"ז דאחרי דמזה ילפינן לכל המצות א"כ השבת אבדה ג"כ אסור לקבל שכר כמו כל המצות ואחרי ששוב מצינו היתר אפס כי לא יהי' בך אביון שלך קודם ילפינן מזה דמותר ליקח שכר בטלה בכל המצות אבל זה דוחק דכאן לא נאמר רק שלך קודם והיינו בממון לענין ממון של חבירו אבל לא בממון לענין ענין רוחני של חבירו שישאל שאלה על מצוה עוברת כציצית ותפילין ואתרוג וקמיצה וכו' וע"כ נראה דהיתר זה קבלו חכמים בע"פ ואולי יש לומר דהיתר זה למדו חכמים מהא דתני ומנין שאם לא מצא בחנם שילמוד בשכר ת"ל אמת קנה וקשה כשאלתנו באות א' דאיך אפשר שמותר ליתן כסף ולעבור אל פ"ע כו' וע"כ מוכרח שמתפרש שאם לא מצא אצל איש שיש לו זמן לבטל וילמוד אצלו בחנם שילמוד בשכר אצל מי שאין לו זמן לבטל וישלם לו שבר בטלה א"כ מוכח מקרא דאמת קנה דהלכתא גמירי ואסמכוהו שלמה וגמרן דמה אני בחנם לא נאמר רק בבטלה שאין לו שום היזק אבל היכא דמבטל מעסקיו מותר ליקח שכר ומוכרח מזה לפע"ד כפי' דסוגיא נגד מ"ש מרן הב"ח תוצאת הדברים מדברינו דשכר בטלה מותר ליתן אבל בזה הוכרע להיפוך שאם האיש בטל ממלאכתו ומבקש שכר אסור לו ליתן ואין לו רשות ללמוד בשכר כן נלע"ד

(ה) והנה שיטת הרמב"ן דחיוב הלימוד ועשיות כל המצות שמחויב לעשות לחבירו בחנם למדנו מקרא דמה אני בחנם לפע"ד אין שיטת רש"י כן למדקדק בדברי רש"י שכתב ז"ל מנה"מ דאסור להורות הוראה וללמד תורה בשכר עכ"ל ושייר להעיד כו' משמע דעיקרא דהאי