באר משה קנ

ובשו"ת חת"ס חיו"ד (סי' יג) וברוח חיים יו"ד (סי' א אות ו) ואכמ"ל. ועוד יש מקום לומר דאף להמקילין בזה"ז בהסרת סכין לפני חכם משום דאין ת"ח בזמננו ג"כ יש לחלק בין סתם חכם ובין רב העיר הממונה לרבים (ובפרט על השגחת השוחטים יעו' ג"כ בשו"ת שיבת ציון (סי' כג) לענין נאמנות הרב כשנים ובשו"מ מה"ג ח"א סי' צו שהביא תשובת הרשד"ם סימן נג ומ"ש הוא ע"ז) וכמ"ש בשו"ת כנסת יחזקאל חחו"מ וסימן צה) בענין דאין ת"ח בזמננו אמנם מי שהומחה ורבים קבלוהו להיות להם רב ומאור עינים וקובע מדרש וישיבה ודאי דין ת"ת גמור יש לו ויעו' ג"כ בשו"ת מהרי"ט שניות חחו"מ (סו"ס מז) סוד"ה ולענין אבות ובמ"ש אח"כ ד"ה ומה כו' דכל ת"ח שנעשה פרנס על הצבור שאין באותה העיר גדול ממנו ב"ד חשוב הוא ואפילו אם היה גדול ממנו מאתר שהוא ראוי לכך דין ת"ת יש לו יעו"ש בדבריו הנעימים עכ"פ פשוט דהיכא דהרב מקפיד ע"ז להראות לו סכינו והוא אינו סר סכינו קמיה דרב שחיטתו אסורה כנו"ט ממש. ולפע"ד יש להוסיף נופך עפ"י דברי הרמב"ם פ"א מה"ש הכ"ו דהיכא דהרב מעכב לכ"ע מעכב בדיקת הסכין ויש בזה משום לתא דאיסורא דהא הש"כ (שם סימן תי ס"ק כח) כתב דלשטת הרמב"ם אין החכם יכול למחול אלא שהקשה ע"ז מדברי הש"ס חולין ' (י ע"ב)

(ד) והנה מכל התירוצים שנאמרו בזה ימתקו יותר דברי הפלתי (שם ס"ק ו) דדברי הרמב"ם וגמ' אחד הוא דחוץ מכבודו של חכם יש ג"כ לתא דאיסורא וכמו שאמרו במורה הלכה בפני רבו לא אסתייע מלתא להורות כהלכה כן גם בזה מש"ה מנדין אותו לפי שיסמוך על עצמו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט וכמש"כ הרמב"ם שם דהיינו דלא אסתייע מלתא שיעמוד הסכין כראוי יעו"ש [ותיתי לי כי הסבר זה בדברי הרמב"ם אמרתי ת"ל כד הוינא טליא כבר תליסר והוא עפ"י דברי הש"ס כתובות (ס ע"ב) דאפילו ביעתא בכותחא לא לישרי אינש במקום רבו כו' משום דלא מסתייע מלתא יעו"ש בתוס' ד"ה כי דמשו"ה לא מהני אפילו מחילה יעו' ג"כ בהרב המגיד שם בהלכות שחיטה הנדפס מכתיבת יד שהביא דברי הראב"ד דבדיקת הסכין הוי כמו הוראה אלא דצ"ע מ"ש שם דהרמב"ם לפי דין התלמוד כתב כן] עכ"פ לפ"ז נראה פשוט דראיית הסכין לפני הרב מעכב ויש בזה משום לתא דאיסורא דלא אסתייע מלתא לבדוק כראוי, וע"פ הנחה זו יש להבין דברי הש"ס עירובין (סג א) אר"א לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן מאי דרוש וכו' וכל הרואה ישתומם דהא מבואר בכתוב משום שהקריבו אש זרה (ובמדרש מבואר עוד כמה דברים) ואיך אמר הש"ס דלא מתו אלא משום שהורו הלכה בפני רבם ולפי הנ"ל א"ש ומיושב ג"כ קושית התוס' שם ד"ה מאי דאי על מזבח הפנימי הקטירו מאי שייכא הך דרשא לשם דהא לא היה יורד אש על מזבח הפנימי וע"כ הכריחו התוס' לומר שהקטירו על מזבח החיצון והוראת שעה היתה אלא שהביאו מהתו"כ דמשמע שלבית קה"ק נכנסו להקטיר וסיימו בצ"ע ובאמת בחדושי הריטב"א שם הביא בשם פי' הראב"ד כי עועים היו בהוראה שלא אמר הכתוב כן אלא לענין מזבח החיצון אבל להקטיר קטורת במזבח הפנימי אין להביא ראיה מן ההדיוט וכו' והם טעו שהשוו מזבח הפנימי למזבח החיצון יעו"ש, וע"פ הנ"ל יש להעמיס זאת בכוונת הש"ס דאיך טעו גדולי עולם כמוהם בענין זה שהקריבו אש זרה וע"ז אמר בדרך שלילה לא מתו ב"א עד שהורו וכו' ומזה נמשך להם טעות זה מאי דרוש וכו' היינו שתפסו דרוש השייך למזבח החיצון ודרשו זאת למזבח הפנימי (ועי"ז הקריבו אש זרה) ואין לך טעות גדול מזה וכ"ז נמשך להם מפני שהורו הלכה בפני רבן ולא מסתייע מלתא להורות כהלכה כדברי הש"ס כתובות [אלא דלפ"ז צ"ע בש"ס ברכות (לא ע"ב) גבי שמואל דאמר מורה הלכה בפני רבו הוה ושם הוראה ברורה היה דשחיטה כשרה בזר וכדאמר ליה עלי מימר שפיר קאמרת כו', ויש לפלפל ע"פ דברי הצלי"ח שם ואכמ"ל וגם הא באמת שמואל קטן היה ולא היה בר עונשין וי"ל דרק מרוב קדושתו מקטנותו עלי היה רוצה להענישו ולהחמיר עליו יעו' ג"כ בת"א שם להמהרש"א מ"ש משום עונש בי"ש וצ"ע ועכ"פ מפני שאינו בר עונשין לא שייך גביה ג"כ לא מסייע מלתא ובלא"ה לפי דברי הפני יהושע שם ד"ה א"ל דלא מקרי מורה הלכה בפני רבו כיון שלא הורה כן למעשה יעו"ש א"כ א"ש דאסתייע מלתא ואכמ"ל]

(ה) סוף דבר הכל נשמע דלשטת הרמב"ם החכם אינו יכול למחול בדיקת סכין לפניו ולתא דאיסורא אית ביה וכ"כ בשו"ת שאילת יעב"ץ (ת"ב סי' קצו) דנ"מ בין שטת רש"י והרמב"ם אי מצי חכם למחול על כבודו (ולפלא שלא הביא מדברי הש"כ והתוס' כתובות שהבאתי) יעו"ש שכתב דהרא"ש שכתב וע"כ מחלו להם כבודם קאי בשטת רש"י ואדאתאן להכי כיון דמצינו בכמה מקומות דלמעט בפלוגתא עדיף (יעו' בב"י יו"ד סי' קצד ד"ה ומאימתי ואה"ע סי' קכא ד"ה היה בריא ובש"כ חושן משפט סי' כה ס"ק יד אות יד וסי' פא ס"ק נו ובשו"ת באר שבע סי' כ ובמ"ש בס' מנחת משה אה"ע סי' ד ובברכת משה בקוה"ת סי' ג אות ב וכן יש להעיר מדברי הראב"ד פ"א מהלכות גירושין הי"ד דאפשר דכונתו שם כמ"ש בחבורי דהיכא דלא מצינו בהדיא פלוגתא רחוקה כזו אמרינן מסברא דלא נשוי פלוגתא רחוקה דלמעט בפלוגתא עדיף) א"כ גם בנ"ד כיון דלדעת הרמב"ם וסייעתו אסור לשחוט בלא הסרת הסכין ולא מהני אפילו מחילת חכם בפירוש ע"כ שפיר י"ל דגם לשטת רש"י והרא"ש שכתבו ועכשיו מחלו חכמים על כבודם היינו בפירוש או בסתמא אמרינן דמחלו אבל אם מיחה בפירוש דעת תורה נוטה דכ"ע מודים דאסור לו לשחוט נגד דעת החכם (וכדעת גדולי האחרונים הנ"ל) דלא נשוי פלוגתא רחוקה בכדי, וכן יש לדייק מדברי הרב המגיד שם שזכינו לאורו דאף שדעתו שם כדעת הרא"ש שנתבטלה בדיקת החכם לגמרי מ"מ כתב שם בלשונו הזהב ואע"פ שנתבטלה לגמרי עדיין קצת לחלוחית נשארה והוא כשהחכם עובר והטבח בודק הסכין נותן לחכם לבודקה עכ"ד והיינו פשוט דכיון דעובר בשעת הבדיקה הוי כתובע בדיקתו מכש"כ כשמוחה בפירוש ורוצה לבדוק הסכין דחלילה להרים ראש ויד בלא דעת החכם ואל"ה שחיטתו אסורה כנו"ט ובפרט לפמ"ש הדר"ג במכתבו דהחזן הזה שנוטל עטרה לעצמו הוא זקן קרוב לשבעים מהראוי לו לקיים מ"ש הגאון מאיר נתיבים (סימן עו) (על אותן שוחטים זקנים באים בימים) שראוי להם לקיים והדרת פני זקן שלא יהיו ידיהם מלוכלכים בדם שחיטה עוד וסכין של שחיטה טוב שיהיה חדודו קודם ללבונא שלהם יעו"ש מה שהאריך דהאידנא כל שעה ושעה ממש נשתנו הטבעים והכחות והעיד בדבר שראה בעיניו שוחטים שהיו ידיהם רותחים והם סברו שהם מרגישים גדולים והראה להם שבטל אצלם כת ההרגש מפני זקנה והחזיק לו טובה ופסקו מהיום ההוא לשחוט יעו"ש בדבריו כי נעמו ויעו' ג"כ בתשו' הרדב"ז ח"א (סי' תז) מ"ש כי השכחה מצויה וכש"כ בזקנים וכו' יעו"ש ואנן מה נענה אבתרייהו בדורנו החלש בחומר וצורה

(ו) והנה כל מ"ש הוא לרוחא דמלתא אפילו בלא התקנה וכת"א מהראוי כי השו"ב השני רי"ח החזן יפסוק מלשחוט ומכש"כ אחר שעבר על התקנה וכת"א הלא