באר משה יב

א"י קודמין לעניי חו"ל, אכן להרמב"ם יש מקום לומר דלא ניחא לי' בזה דנראה לו משמעות הכתוב כי יהיה בך אביון כו' דנותן הצדקה והמקבל יש להם ישיבה אחת (עי' באור זרוע הלכות צדקה (סי' כג) דאם קרובו חוץ לעיר אינו רשאי ליתנו לו א"כ הא דכתיב לאחיך ג"כ כשהוא אתו יתד וי"ל בזה ואכמ"ל) ולכן נלע"ד דכוונת הספרי דמבאר איך מוכת דעניי עירו קודמין בכל מקום משום דבארצך לחודא הוי משמע יושבי א"י קודמים ליושבי חו"ל דהוי תרתי למעליותא שהמה יושבי א"י ויושבי עירו והשתא דכתיב ג"כ באחד שעריך מרבה דיושבי עירך קודמים באיזה שער שאתה יושב אפי' בחו"ל ולכן כשהביא הרמב"ם דין דיושבי עירך קודמין ממילא יושבי א"י (שהמה עניי עירו) בכלל זה מכת כש"כ, כן היה מקום לכאורה אבל כיון שדין זה הלכה פסוקה היא בש"ע ולא הביאו הפוסקים שהרמב"ם חולק בזה יותר נראה לומר בדוחק קצת שהרמב"ם סמך על המבין ורמזו בקצרה בלשון הכתוב שהביא וזהו כונתו שהביא פסוק אתר (שלא דרשו בספרי) שנאמר לאחיך לענייך ולאביונך בארצך (שם ראה ט"ו סוף הפרשה פסוק י"א) והיינו דתחלת הפרשה היה מקום לפרש כמ"ש דעיקר הלימוד קדימה היא לעניי עירך אבל אחר דאהדריה קרא בסוף הפרשה מורה כולו לעיכוב סדר הקדימה דכן הוא סדר הנתינה כמו שכתוב לאחיך קודם ואח"כ לענייך (בני ביתך) ואח"כ לאביונך (עניי עירך) ואח"כ בארצך המה עניי ארץ ישראל (שאינם בני עירך) קודמים לעניי חו"ל שאינם בני עירך) ומשו"ה הביא הרמב"ם פסוק זה שנראה לו יותר ללמוד ממנו סדר הקדימה וכמ"ש הכסף משנה פ"ב מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ב' שדרך רבינו לסמוך הדבר לפסוק שנראה לו שהוא פשוט ללמוד ממנו יותר מהפסוק שמביא ממנו הגמרא יעו"ש (וצ"ע לפ"ז בדברי הכ"מ פ"ג מהלכות סנהדרין ה"ת שסותר דבריו יעו"ש) וכ"כ הלחם משנה שם דדרכו לסמוך הדבר אפסוק היותר פשוט וכ"כ הלחם משנה פ"ב מהלכות תמידין ומוספין הלכה ב' ואכמ"ל

(ג) אמנם כן יען שכבר הורגלו נדיבי מדינת הו"ד מכמה שנים לשלוח נדבתם לאה"ק לכולל הו"ד א"כ מטעם אחר יש לומר דאין לשנות נדבתם מטעם דכבר זכו בזה כולל הו"ד כמכירי כהונה ולויה דמבואר בש"ס גיטין (ל ע"א) ואע"ג דלא אתו לידיה אמר רב במכירי כהונה ולויה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות מעשר ה"ו דרב ושמואל לא פליגי לדינא (יעו"ש בכס"מ ורדב"ז מכת"י) ויעו' בתוס' ב"ב (קכג ע"ב) ד"ה הכא שכתבו דבכל דוכתי עביד מכירי כהונה מוחזק ויעו' באס"ז לב"מ ד"ה רשאי כתב ר"מ אע"ג שלא קנאו בן לוי לא במשיכה כו' איירי במכירי לויה דחשוב כאלו בא לידו יעו"ש, הן אמת דיש לסתור זה ע"פ דברי הירושלמי גיטין שם פ"ג ה"ז (ט"ו ע"ב) והלא תנינן עני ויש מכר לעני (בתמיה דבעני לא שייך מכירו ואוהבו אלא שכל עני שיזדמן נותן לו, פני משה שם) א"כ לפי הירושלמי שם בנ"ד דצדקה לעניים לא שייך מכירו שיהיה כשלו, אבל ז"א חדא דגם להירוש' יש לומר דדוקא במעשר עני אמרו כן ולא בשאר צדקה ע"פ דברי המשנה למלך שם (פ"ז מהלכות מעשר ה"ו) שהסביר טעם הירושלמי דדוקא בתרומות ומעשרות דאיכא טובת הנאה לבעלים (וכמו שפסק הרמב"ם פי"ב מהלכות תרומות הט"ו) שייך לומר דאם הכהן ולוי הוא מכירו הו"ל כאלו זכו המה דשאר המקבלים אשתו דעתייהו מיניה דאין יכולים ליקח בעל כרחו דבעה"ב אבל במעשר עני דהעניים באים ונוטלים הימנו בעל כרחו (יעו' ש"ס תולין קלא ב' עזיבה כתיבא בהו) א"כ אינו מעלה ומוריד אם העני הוא מכירו יעו"ש דלפ"ז פשוט דבצדקה דכתיב ביה נתינה ואית בזה טובת הנאה גם להירושלמי שייך בזה מכירו כמובן ועוד דמשיטת הש"ס דידן וגם מהרמב"ם נראה דאין חילוק בזה וגם בחלוקת העני שייך מכירו יעו' ג"כ בספר התרומות (שער סה חלק ג' סוף אות א') שכתב להדיא ואם רגיל ליתן לזה הרי הוא בכלל מכירו של כהונה ולויה ואינו צריך יעו"ש הו"ד ג"כ בקצרה בש"כ יו"ד סי' רנ"ז ס"ק י"ג (ודוחק לומר דבמעשר עני גם הבעה"ת מודה להירושלמי, דז"א להמעיין בלשון הבעה"ת שהביא שם סוגיא דגיטין ופסקו של הרמב"ם הלכות מעשר) ויותר נראה לומר דגם הירושלמי אינו מחלק בזה והא דקאמר ויש מכיר לעני תירוצא היא שמצינו גם בעני כן במי שרגיל ליתן לו מעשרותיו וכמ"ש ג"כ הרב מראה הפנים שם סוד"ה כלום ויעו' ג"כ בשו"ת חתם סופר חלק יו"ד סימן רל"ז מ"ש בסוף דבריו ואין כאן מקומו האריך

(ד) אכן עכ"ז בנתינת צדקה וכדומה הא אזלינן ג"כ בתר אומדן דעת (יעו' במרדכי כתובות פ"ה סי' קעו ובש"ע יו"ד סי' רנג ס"ז וש"ע חושן משפט סי' רנג סט"ז) א"כ בנ"ד נמי דעת לנבון נקל שדעת המתנדבים היה בתחלה שכל עניי א"י יתפרנסו בשוה כאו"א מכולל שלו אבל עתה דכוללי פולין הגיעו עד משבר ורעבים ללחם וממש יש פק"נ לעניי פולין העטופים ברעב (מפני כי רבים המה וכולל הו"ד נשארו יחידי סגולה המתענגים על רב טוב) א"כ יש מקום גדול לומר דאדעתא דהכי לא התנדבו ובודאי רצון המתנדבים שכל אחינו העניים יתפרנסו בשוה (ולא להעשיר המיעוט והרוב יגועו ברעב חלילה) וכזה מצינו דהא בתוספתא פ"א דב"ק מבואר האומר תנו מאתים דינר לעניים יתנו לעניי אותה העיר ועכ"ז כתב המרדכי פ"ק דב"ב (סי' תצג) כי המנהג בהרבה עשירים שנפטרו בצרפת והיו נודרין לצדקה דבר גדול ולא היו נותנין לעניי אותה העיר אלא מחלקין לכאן ולכאן שהדבר ידוע עכשיו שאין מתכוונין ליתן לעניים מועטין שבאותה העיר יעו"ש ובא"ז הלכות צדקה (סימן כ' וברמ"א סי' רנ"ח ס"ה, ויעו' ג"כ ברד"ך ח"ב סי' ל"ב הו"ד ג"כ בקהלת יעקב חלק לשון בני אדם אות ג' שכתב דהיכא דאיכא אומדנא לא אזלינן בתר לשון בני אדם ונוכל להוסיף על הנדר מאומד הדעת) ואם כי קשה להעמיד יסוד על אומד הדעת וכמ"ש ג"כ המרדכי פ"ה דכתובות שם דלאו כל האומדנות שוין מ"מ בנ"ד יש לחזק אומד זה מדינא דודאי אין קדימה לענג כוללי הו"ד על חיי אחיהם העניים הרעבים וגם צמאים ע"פ דברי הש"ס נדרים (פ' ע"ב) מעין של בני העיר חייהן וחיי אחרים חייהן קודמין כו' חיי אחרים וכביסתן חיי אחרים קודמין לכביסתן ומקורו מדברי התוספתא דב"מ פי"א יעו"ש ובירושלמי נדרים שם ה"א ובירושלמי (שביעית פ"ת ה"ה) דאף דר' יוסי פליג שם נראה דהלכה כת"ק (ומפשטות לשון התוספתא מעין של בני העיר יש מקום לומר דאף אם המעין היה מוחזק מכבר לבני העיר ואכמ"ל) עכ"פ מבואר מדעת חכמים דחיי אחרים דותה צערא דגופא ועוד דאפי' אי נימא דהלכה כר' יוסי [דבאמת יש מקום עיון בהלכה זו יעו' בחמ"ת אה"ע (סי' פ' ס"ק כב ובב"ש ס"ק טו, וכסף משנה פכ"א מה"א הי"א) ובאה"ט ובית מאיר שם ואכמ"ל ויעו' ג"כ בש"ס עירובין (מו ע"ב) אי הלכה כר"י אפי' מחביריו ויעו"ש בתוספות (פג ע"ב) ד"ה שבעה במ"ש דאי רבים פליגי עליו אין הלכה כר' יוסי) הא גם לר' יוסי דכביסתן קודמת מבואר שם בש"ס נדרים (פ"א א') הטעם דערבוביתא דמנא מייתי לידי שעמומיתא וא"כ כביסה נמי אפשר בכלל סכנה הוי (יעו' שו"ת רדב"ז ת"ג סי' תרכ"ז דספיקא דידי' עדיף מודאי דחבירו ויעו' בכסף משנה פ"א מהלכות רוצח הי"ד ובסמ"ע סי' תכו ס"ק ב') ויעו' ג"כ בשאלתות פ' ראה