באר משה קיט

באמת אין צריך לראיה כלל דהא הצבור יכולין למכור או ליתן הזכות למי שירצו ופשוט דאין צריך לזה חזקה כלל [ומ"ש במרדכי במי שהיה רגיל וכו' וכן מה שכתב שם דנתן דמים הכל לאו דווקא רק דמעשה שהיה כך היה ובש"ע לומר דנמשך אחר לשון המרדכי] דכיון שיש עדים דהצבור נתנו לו הזכות גם בפעם אחת סגי ואפשר דאפילו לא התחיל כלל לעשות המצוה גם כן כבר זכה על ידי נתינתם והפרמ"ג (בסימן תקפא) מיירי בש"ץ או בתקיעות דהוא דבר שאין דרך הציבור ליטול בעד זה מעות ואדרבא על פי הרוב נותנין מעות עבור זה והלכך אם אחד התנדב להיות ש"ץ או בעל תוקע שם יש סברא דבעינן דהוחזק ג' פעמים דלא שייך בזה זכות וקנין דממי נטלו קנין או זכות דהא אין דרך הציבור להקנות דבר כזה לאחרים ואין להם זכות בדבר זה, וכדברים האלה מצאתי להדיא בחדושי הגרעק"א ז"ל שנדפס על הגליון באורח חיים (בסוף סימן קנג) בדפוס יאהניסבורג שהביא שם בשם מהרא"י ז"ל בתשובה בנדון רב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבוא וללמוד גם כן אפילו מקפח קצת פרנסת האחר וכו' והובא להלכה בדברי הרמ"א יו"ד (סימן רמה סעיף כב)] וכתב המהרא"י דלא דמי לנידון המרדכי דשאני התם דרגילין לקנות כה"ג מהצבור וכו' וביאר הגרע"א שם דכונתו דדוקא בגלילה דהוא דבר שדרך הצבור למוכרם ואין רשאי כל אחד לחטוף המצוה בלא רשות הצבור משום הכי הוי ענין חזקה אף דלא מכרו לו דהוי כמו שנתנו לו במתנה שיהא הוא זוכה באלו ולא אחר מה שאין כן במילי דמצוה שהם הפקר לכל מי שירצה כגון ללמוד לרבים וכו' ולא שייך בהם חזקה וכו' ע"ש ומשמע שהסכים לדעת הראנ"ח דיכולים לסלק לגמרי להראשון ודלא כהריב"ש [ורק דהרמ"א ז"ל ביו"ד שם דהביא לדברי שניהם ע"כ דס"ל דמהרא"י לא קאמר רק להשתמש ביחד דאינו מבטל לגמרי חזקתו, אבל באמת נראה לע"ד דלדעת הריב"ש גם זה אסור דמכל מקום איכא איבה וכמו שאביא לקמן מהש"ס דיומא (דף יב)] ואמנם דלא ביאר דמה יעשה המהרא"י בראיית הריב"ש מהירושלמי ואף דבאמת קצת יש לדחות דבקרשים שאני דהוא מילי דקדושה ושייך בהם דמעלין בקודש וכו' אבל באדם שהוחזק בכבוד וגדולה לא מצינו בזה דמעלין בקודש אבל מכל מקים הא הירושלמי מדמה להדדי ובאמת אני תמה על הריב"ש דמה הוצרך להביא מהירושלמי דהא גם בבבלי יומא (די"ב) אמרי' דשני אינו ראוי להיות כה"ג משום איבה ולכהן הדיוט משום מעלין בקודש ואין מורידין (ומה שיש להקשות דבלא"ה אסור משום מחוסר בגדים כבר תירץ התוספות שם ודכה"ג מסתלק בפה) הרי דאף בכבוד וגדולה אמרינן כיון שעלה שוב אסור להורידו וכן ראיה משם דלא בעינן חזקה דג' פעמים ועוד ראיה משם דלהשתמש שניהם בכה"ג גם כן אסור משום איבה דכה"ג משמש ומזה סתירה על מה שכתב הגרע"א ז"ל דהרמ"א מחלק בין נידון דהריב"ש דמיירי להעבירו לגמרי ובין נידון המהרא"י דשניהם משתמשין כאחת ולפי מה שכתבתי אם איתא כדעת הריב"ש דאסור להורידו מגדולתו גם שישתמשו שניהם ביחד אסור משום איבה ולכן דברי הרמ"א ז"ל שם צריך עיון דנראה דשני הפסקים שלו סתרי אהדרי לכאורה תוכ"ד וכן בהגבהה וגלילה בנידון המרדכי להיפוך שם לא שייך רק הסברא דקנין וזכות אבל סברת הירושלמי דמעלין בקודש ואין מורידין זה א שייך רק בדבר שבקדושה או בדבר כבוד וגדולה שהוחזק בו האדם אבל בענין זה אין בזה עילוי וכבוד יותר משארי האנשים המתפללים שמה דאם זה זכה בגלילה יש אנשים אחרים שמוחזקין במצוה אחרת בהגבהה או בעליה לספר תורה, ואין להשיב על סברא זו מהא דאמרינן בשבת (דף כא ע"ב) גבי נר חנוכה דשני זקנים היו בצידן אחד עשה כב"ש כנגד פרי החג ואחד עשה כדברי ב"ה משום דמעלין בקודש ואין מורידין והרי נר חנוכה אין בו משום קדושה וכדאמרינן להדיא שם (דף כב) דאטו נר קדושה יש בו ומסקינן דאבוהן דכולהו דם הרי דאינו אלא מצוה בעלמא כמו כיסוי הדם ואף על פי כן אמרינן בהו דמעלין בקודש ואין מורידין, באמת כבר כתבנו להעיר על מה דאיתא במסכת סופרים בנוסח הנרות הללו וכל שמונת ימי תנוכה הנרות הללו קודש והוא תמוה לכאורה דהא אמרינן להדיא בגמרא הנ"ל דנר תנוכה אין בו קדושה וכתבתי דמזה ראיה לדעת הבעהמ"א ז"ל שכתב דרב דס"ל דאסור להשתמש לאורה ס"ל באמת דיש בו קדושה מדרבנן דעשאום כנרות המנורה ולפיכך אסור להשתמש בהם אפילו תשמיש דמצוה אבל רב אסי דאינו אוסר רק בהרצאת מעות ס"ל דאין בו קדושה ואיכא הנאה ולכן אינו אוסר רק תשמיש בזוי ושמואל מתיר גם בזה עיין שם בבעהמ"א ז"ל [וצריך לומר דגריס שם רב אסי סתם וכ"ה הגירסא ברא"ש וכן כתב המהרי"ב בגליון הש"ס דגם רש"י ז"ל גריס כן דאלו לפי הגירסא בגמרא דאמר זה בשם רב תקשי דרב אדרב ודוחק לומר דאמוראי נינהו אליבא דרב] ולפ"ז י"ל דהמ"ס גם כן סובר כן דיש בו קדושה כרב וזה סייעתא לפי' של בעהמ"א אבל לא כפסקו דהוא ז"ל פסק כרב אסי ולפמ"ש אדרבא מוכת דהלכה כרב ולפ"ז יש לומר דגם הזקן שעשה כב"ה משום מעלין בקודש ס"ל כן ובזה ניחא מה דאמר שם דחד מ"ד ס"ל דטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאים ולא משום מעלין בקודש ולכאורה מה נ"מ לדינא והיותר תימה במה דאמר דעשה כב"ה משום מעלין בקודש דבעשיה כב"ה אינו ניכר מאיזה טעם עשה כן ועיין בפר"ת ובבאורי הגר"א ז"ל דנ"מ אם ס"ל גם הידור ראשון דנר לכל אחד ואחד וכו' ע"ש ואכן לפמ"ש י"ל דפליגי בזה דאידך מ"ד דטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאים ס"ל דנ"ת אין בו קדושה ולא שייך מעלין בקודש ונ"מ טובא בינייהו לענין אם אסור להשתמש בהם תשמיש דמצוה ועוד נ"מ לענין מותר השמן אם אסור בהנאה ובתשובה הארכתי בזה מאד בדברי התוס' והרמב"ן והרא"ש ז"ל דיש בזה ד' שיטות ואכמ"ל ובנדון דברי הירושלמי דאמר דקרש שניתן בצפון אסור להחליפו לדרום צריך להבין דמאי הורדה איכא בזה הא ב' המקומות שוין ונראה דהירושלמי סובר דבעינן דוקא להעלות בקדושה דכיון שנוטלו למקום אחר או דמחליף בד"א צריך להעלותו דוקא ובש"ס דילן במגילה (כו) מבעיא לן ולא איפשטא ופסקו הפוסקים לחומרא וכ"ה ביו"ד (בסימן ער) וע"ש בש"כ שכתב דאסור דאינו רשאי למכור אלא כשמעלה בקדושה ע"ש ובגמרא מבואר דאפילו ליטול מטפחת של ס"ת זו ולכורכה על ספר תורה אחרת אסור דכל שמשנה הדבר ממקומו צריך להעלות, והן הן דברי הירושלמי, וראיתי לסיים בד' אגדה במש"כ בנרות הללו כדי להודות ולהלל לשמך הגדול כ"ה הנוסחא בטור (בסימן תרעו) וכן בנוסח בימי מתתיהו מסיים כן לשמך הגדול ובשמ"ע בברכת הודאה אנו אומרים ויהללו את שמך סתם ורק בנוסח ספרד אומרים הגדול ובארתי על פי הש"ס יומא (דף סט ע"ב) דאמרינן שם מאי ד' האלקים הגדול מאי גדול שגדלו בשם המפורש הרי דשם ה' מקרי גדול ובגבולין אסור לאומרו ע"ש ולכן בעת שביטלו לעבודת בהמ"ק לא היו יכולים להזכיר השם