באר משה ק

הוא בעשותה העושה את כולה ולא העושה אח מקצתה וכעין סעד לדבר דהא התם בסוגיא דשבת (צב ע"ב) איתא גם אביי כדאמרינן התם ואמרי לה אמר אביי כו' זה יכול וזה יכול וכו' והא אביי בסוגיא דקידושין שם איתביה לרבה דאמר כל שאינו בזא"ז כו מכמה מקומות, וע"פ דברי חדושי הרשב"א שם (נא ע"א) ד"ה ואביי בתירוצו השני ואפשר דאביי מודה כו' יעו"ש א"כ יש מקום לומר דאביי לא ס"ל הא דרבה ועכ"ז בשבת פטורים שנים שעשאו ובע"כ שם הטעם ממיעוטא דקרא וכדמסיק מה"מ דת"ר בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה

(ח) ואדאתאן להכי י"ל גבי מעלה בחוץ לאידך חש]ש גיסא דאי לאו קרא הייתי אומר כמו גבי שבת דשנים שעשו פטורים אבל משום דכתיב איש איש קא מרבינן שנים שאחזו באבר והעלו שחייבים כדאיתא שם זבחים (קח ע"ב) ותורת כהנים פרשה י' (סימן קא) נמצא דעפ"ז נראה דאופן זה דבשבת פטור כגון זה יכול וזה יכול גבי מעלה בחוץ חייב מיתורא דקרא אלא דבשוחט בחוץ שאמרו שנים ששחטו פטורים יש מקום להסתפק אי דוקא בזה יכול וזה יכול באופן זה דחייבים במעלה בחוץ פטורים בשחיטה ונמצא דהוי דינו כבשבת או דבשחיטה בחוץ אפילו בזה אינו יכול וזא"י גם כן פטורים, ואחר ההתבוננות נמצינו למדין דבר זה מתורת רבינו הריטב"א בקידושין (מג ע"א) דיה חד שכתב חד למעוטי שנים אוחזין ושוחטין וכ"ת והא ל"ל קרא מהכא תיפוק ליה מדכתיב בעשותה אחת מכל מצות ה' ודרשינן התם אחד שעשה חייב שנים שעשאוהו פטורין ואיכא למימר דאצטריך דגבי שחוטי חוץ כתיב איש איש ומרבינן מינה לחייב שנים שהעלו את האבר לחוץ סד"א לרבות נמי שנים ששחטו בחוץ קמ"ל ההוא ולא שנים ששחטו עכ"ל הזהב, ואי איתא דבשחיטת חוץ אפילו בזה אינו יכול וזה אינו יכול ג"כ פטור מה הקשה הריטב"א הכא ל"ל קרא תיפוק ליה מדכתיב לעשותה כו' הא האי קרא אחי לחדש דאפי' בזה אינו יכול וזה אינו יכול ג"כ פטור א"ו דמיירי הכא בזה יכול וזה יכול אלא משום דגבי העלאה מרבינן מאיש איש לחייב שנים שהעלו אצטריך בשחיטה מיעוטא דההוא ועכ"פ הא דפטור בשנים ששחטו בחוץ דינו כמו בשבת ודוקא בזה יכול וזה יכול פטורין כמש"ל, ובהחפשי מצאתי להגאון רעק"א בתוספותיו שם (אות קא) שכתב כן בדברי הריטב"א וסיים בצ"ע גם הגאון מקוטנא בתפארת ירושלים שם כתב כן להוכיח דבשחיטה פטורים רק בזה יכול וזה יכול ויש לפלפל בדבריהם וגם בעיקר דברי הריטב"א שכתב משום דאתרבי בהעלאה אצטריך בשחיטה מיעוטא צע"ק להבין דברי הש"ס ותו"כ שם איש איש מה ת"ל לרבות שנים שאחזו כו' שיכול והלא דין הוא ומה השוחט להדיוט וכו' ודוק ואכמ"ל

(ט) לפע"ד יש עוד הוכחה לזה ע"פ דקדוק כת"ר במשנה זו דזבחים (פרק יג מ"ג) דחנן שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורים דלמה האריך התנא בלשון ונקט שאחזו בסכין דמ"ש כת"ר בזה אולי להורות דוקא בבת אחת ממש משא"כ בזה אחר זה יכול להיות שיהיה חייב כאו"א למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, הנה מלבד דגם כת"ר מסופק אם יש לומר כן לפע"ד חידוש כזה ה"ל להתנא לאשמעינן בפירוש דבזא"ז חייבים לא בדרך רמז, הן אמת דלהלכה קי"ל דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף (יעוין ברמב"ם (פ"י מהלכות טומאת אוכלין הלכה ג) שכתב השוחט ונתז דם כו' הרי זה ספק אבל בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין (הלכה ח"י) כתב שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים כו' פסולין שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ויעוין ג"כ ברמב"ם (פ"ד מה' שחיטה הי"ג) ונושאי כליו ויש בזה לפלפל אכמ"ל) מ"מ אדרבא מה"ט לא נוכל לומר דבשחיטה זה אחר זה חייבים שניהם דכיון דנפסלה בשחיטת הראשון אפילו במיעוט סי' איך יהיה חייב השני כיון דכבר אינו ראוי מבפנים (יעוין זבחים (קיב) וברמב"ם שם פי"ח מהמעה"ק הו"ז) ואף דבשחיטת אחד לא אמרינן הכי דמכי שחטה פורתא אסרה מ"מ יש לחלק בזה בין שחיטה אחת מאיש א' לשחוטה דשני בני אדם זא"ז ע"פ דברי התוס' ב"ק (עב ע"א) ד"ה דאי שכתבו ממאי דחייב רחמנא אחולין בעזרה ואשחוטי חוץ לא מצי למיפרך אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מכי שחטה פורתא אסרה ואידך מחתך עפר בעלמא כו' דכיון דאין שום פסול אחר אלא דשחוטי חוץ לבדו איכא למימר דבהכי חייב רחמנא יעו"ש ובשטה מקובצת שם ד"ה דאי שכתב ג"כ כדברי התוספות וביתר ביאור דאין לומר שלא יתחייב אשחוטי חוץ משום דסוף שחיטה הוי כמחתך בשר בעלמא מחמת פיסול דשוחט דהא בהכי חייב רחמנא שוחט חוץ דבענין אחר לא משכחת חיוב דשחוטי חוץ כו' יעו"ש, נמצא דאפי' בשחיטה אחת היה מקום לומר דכבר נפסל מכי שחטה פורתא אי לאו דבהכי חייב רחמנא וכיון דרק משום האי טעמא הוא דבענין אחר לא משכחת חיוב דשוחט חוץ אמרינן הכי חייב רחמנא א"כ די לומר כן באופן דמצינו בפירוש היינו בשחיטה אחת ואפילו בשני בני אדם לולא מיעוטא דההוא כששחטו שניהם כאחת) אבל בשני שחיטות היינו זא"ז אדרבא משום דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף א"כ כשכבר נפסל בשחיטת פורתא דראשון איך נחייב את השני ששחט אחריו, עכ"פ פשוט דקשה לומר דהתנא הטמין ברמז דבר חדש כזה אבל לפי מש"ל (אות ח) דשנים ששחטו פטורין דוקא בזה יכול וזה יכול כמו בשבת מיושב בפשיטות דקדוק אריכות הלשון שאחזו בסכין היינו דמיירי שכל אחד לבדו יכול לשחוט רק שאירע כן שאחזו שניהם בסכין לשחוט (ולא שנים ששחטו דמורה שנתחבר כח שניהם למעשה השחיטה) והוי דוגמא כמו שנים אוחזין בטלית זה אומר כו' דכל אחד היה יכול בעצמו להגביה הטלית וכן יש סעד לדקדוק זה ע"פ דברי אבי זקני הטורי זהב במשנה חולין (מ ע"א) שנים אוחזין בסכין ושוחטין כו' ומקשינן שם בש"ס (מא ע"א) מזה על מאן דס"ל אין אדם אוסר דשא"ש וידוע קושית הב"ח ביו"ד (סימן ד) מסוגיא זו על הר"ן שכתב דלענין איסור אכילה ל"ש לומר אין אדם אוסר דשא"ש דלאו אסר לה אלא דלא שרי לה וה"נ כאן וכתב א"ז הט"ז שם (ס"ק ד) לתרץ דסברת הר"ן לא שייך אלא ביחיד השוחט משא"כ בשנים אוחזין בסכין וכו' שהרי יש כאן השני ששחט כו' יעו"ש דיש להבין מנ"ל דסגי בכח שחיטת שני ובע"כ דאלו היה תנן שנים ששחטו מורה דהיה צריך חיבור שני כחות לשחיטה משא"כ שנים אוחזין בסכין ושוחטין משמע דכ"א יכול לשחוט אלא דאחיזת הסכין היה בשנים וכן בנ"ד יעוין ג"כ ברמב"ם (פי"ט מהלכות מעשה הקרבנות הי"ב) דגבי שחיטה כתב שנים ששחטו וגבי העלאה לא שינה (מלשון המתניתין) וכתב שנים שאחזו באבר זולת שם פי"ח הט"ז כתב שנים שאחיו בסכין ושחטו בחוץ כלשון המשנה י"ל דהכא דקדק בבבא דלחומרא דבהעלאה גם בזה יכול וזה יכול אלא שאחזו באבר חייבים וממילא באופן זה פטורים בשחטו ובפרט דכבר גילה לעיל דעתו בשחטו כלשון המשנה שאחזו בסכין והבן

(י) ומעתה נבוא לנידון שנסתפק הדר"ג דבשנים שלשו או ערכו כאחד שפיר י"ל דחייבים