באר משה (כריף) פז

ועיין לה' שע"ה ז"ל הלכות יסודי התורה דף ד' ע"ג ובהלכות מאכלות אסורות דף קל"ז ע"ג ודו"ק

תוס' ד"ה ללוט וכו' כבר פירשו האומות מעצמן וכו' עכ"ל ומה"ט הוצרכו להשקות יין ללוט ה' ב"ש בחידושיו לפרק ג' דהוריות דף י' ע"ש

ע"ב גמ' אלא אימא במצוה שלא לשמה וכו' ה' אורח מישור ז"ל הקשה משם הרב בני חיי דף קפ"ח וז"ל קשה דאמרינן בפ"ב דערכין דף ט"ז ע"ב בעא מניה ר' יודא בריה דר"ש בן פזי תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה אי מנייהו עדיפא א"ל מי לא מודית דענוה לשמה עדיפא דאמר מר וענוה גדולה מכולן שלא לשמה נמי עדיפא דאמר ר"י אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה וכו' הרי מטעם שלא לש לשמה בא לשמה עדיף ענוה שלא לשמה מתוכחה לשמה כ"ש עבירה לשמה דהיה ראוי שמצוה שלא לשמה עדיף מעבירה לשמה והיכי קאמר אלא אימא דמצוה שלא לשמה עכ"ל וקושיא אלי אלימתא היא ואפשר לישב בדוחק הא דקאמר דמצוה שלא לשמה ר"ל כמותה ולאו כמותה. ממש ע"ד שדרשו גבי קרא היתה כאלמנה ולא אלמנה ממש כפירש"י על איכה ע"ש והכונה דלא תימא עבירה לשמה אפי' ריח מצוה אין בה כיון דעבירה קעביד לזה קאמר דמצוה שלא לשמה כלומר כי היכי דמצוה שלא לשמה נמי אע"פי שעושה שלא לשמה חשיבה מצוה ה"נ אע"פי דעבד עבירה חשיב מצוה ואין ה"נ בערך המדרגות מצות שלא לשמה עדיפא וזה דרך חריף. ועוד נראה דלא קשה דהתם פ"ג דערכין איירי כגון שאי נו יכול לקיים שניהם אלא חדא ומבעיא ליה איזה מהם עדיף לקיים ולכך ודאי דענוה שלא לשמה עדיף ביון דנמשך ממנה טיבותא אחריתי אבל הכא לענין השכר קאמר ולכך שוין הן כיון דבכל חדא איכא טיבותא וריעותא ותדע דאי התם לענין השכר קאמר אמאי נקט כלל תוכחה בפשיטות הו"ל לומר מצוה לשמה וענוה שלא לשמה ותו דגבי ענוה שלא לשמה פירש"י שם שעושה עצמו ענו שאינו רוצה להוכיחו כדי שלא ישנאנו ע"ש ואמאי לא פירש בפשיטות כגון שומע חרפתו ואינו משיב אלא ודאי משום דא"כ מצי למעבד תרוויהו דאין אחת מעכבת חברתה ולכך נקט תוכחה ועניה דהיינו שאינו רוצה להוכיחו דה"ול שני דברים נגדיים הם דלא מצי עביד אלא חדא מנייהו ועיין בתוס' שם ודו"ק. ולפ"ז בתוכחה לשמה וענוה שלא לשמה לענין השכר יש להסתפק אם דוקא גבי עבירה לשמה ומצוה שלא לשמה הוא דקאמר הכא דשוין הן לענין השכר אבל תוכחה לשמה שהיא מצוה ממש ודאי דעדיפא מענוה שלא לשמה לענין השכר או"ד מ"מ. כיון דמביאה לידי ענוה לשמה הוי שקילה לענין התוכחה לשמה לענין השכר. ודע דודאי דפשוט הוא דמצוה לשמה עדיפא ממצוה שלא לשמה בכל מילי והא דמבעיא ליה התם תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה אי מנייהו עדיפא ע"כ משום דידע הך דאמר מר דענוה גדולה מכולן ולכך ס"ד דאפי' שלא לשמה נמי גדולה מכולן קאמר ותדע מדנקט מצות ענוה ולא נקט מצוה. אחרת וזהו הא דקאמר ליה ולאו מודית דענוה לשמה עדיפא וכו' פי' דע"כ אתה מודה בזה דאל"כ מאי מבעיא לך כלל דודאי לשמה עדיפא משלא לשמה ואמאי נמי דקדקת למנקט ענוה ולא מצוה אחרת ודו"ק

שם גמ' שבע בעילות בעל אותו רשע וכו' בויקרא דבא דרשו ותכסהו בשמיכה אמר ר"ל חזרנו על כל המקרא ולא מצינו כלי ששמו שמיכה אלא. מהו שמיכה שמי הוא כאן שמעיד על יעל שלא נעשה בה עבירה ע"כ וצ"ל תא דקאמר שלא נעשה בה עבירה לאו דוקא שהרי בא עליה ז' פעילות כדקאמר הכא אלא ר"ל שלא עשתה עבירה דלש"ש נתכונה כדי להתיש את כחו וכ"כ הב"ש בפ"ג דהוריות ע"ש (א"ה תי' זה לא יתכן אלא לפי הנוסחא דויקרא רבה שמעיד על יעל שלא נעשה בה עבירה והיא הגי' שכתב הרד"ק שהביא הב"ש ע"ש אמנם לפי הנוסחא שלפנינו בויקרא רבה ס"פ אחרי מות אמר ר"ל שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע לא יתכן תי' זה דתכ"ש וק"ל

) שם גמ' מנין שאין הקב"ה מקפח אפי' שכר שיחה נאה וכו' עיין לה' אורח מישור ז"ל שכתב דדייק מדכתיב מול בני עמון ולא כתיב מול עמון כדכתיב אל חצר את מואב ולא כתיב בני מואב אלא ע"כ בני דייקא דמשום שאמרה בן עמי לכך אל תתגר בם את"ד ע"ש ואחר המחילה לא דק ואשתמיטיה קרא דכתיב בפ' וירא ותקרא שמו בן עמי הוא אבי בני עמון עד היום וכו' אלמא דבני עמון הוא שם העצם על שם שקראתו בן עמי וכן לא שייך נמי לכתוב בני מואב משום דשם העצם מואב כדכתיב ותקרא שמו מואב הוא אבי מואב עד היום ואע"ג דכתיב בפרשת תצא לא יבא עמוני ומואבי וכו' ולא כתיב בן עמוני מ"מ ע"כ מוכח דעיקר השם הוא בני עמון אלא דקראו נמי עמון וא"כ אין הכרח מדכתיב מול בני עמון ולא כתיב עמון שהרי חדא מתרתי שמות ועיקר השם נקט ודו"ק

רש"י ד"ה שרה רחל ולאה אלא כדי שמתקנאות וכו' עכ"ל לשון כדי אינו מיושב והל"ל לפי שנהקנאו כדכתיב ברחל פ' ויצא ותקנא רחל באחותה גם מ"ש ושרה ולאה באמהות לכאורה דהאמהות. היינו אמותינו וקשה בשלמא גבי לאה איכא למימר דנתקנאה מאמנו רחל שנתנה שפחתה ועשתה היא כמותה אבל גבי שרה מה שייך קנאה מהאמאות גבה וראיתי לה' ב"ש ז"ל בחידושיו להוריות שהביא פירש"י דהכא ובמקום תיבת כדי העתיק תיבת משום וכתב עליו וז"ל ואיך שייך לומר גבי שרה שמתקנאות זו בזו עכ"ל ונלע"ד לקיים הנוסחא של תיבת כדי ובאמהות דכתב רש"י ר"ל שפחות ור"ל כדי שיהיו מתקנאות כל אחת בשפחתה ובזכות זה יולידו מבעליהן כדכתב רש"י בחומש בפ' לך לך גבי שרה שאמרה אולי אבנה ממנה וז"ל בזכות שאכניס צרה לתוך ביתי עכ"ל וזהו הקנאה דכתב רש"י הכא דהיינו שמתקנאות בצרתה ומיהו גבי רחל לא הוצרך להכי אלא כתב באחותה משום דהכי כתיב קרא להדיא ותקנא רחל באחותה נמצא לפ"ז המצוה היינו שהכניסו צרתן ושלא לשמה היינו שנתכוונו להבנות מבעליהן וכ"כ התוס' פרק יו"הך דף פ"ב ע"ב וז"ל פי' שהאמתות נתכוונו להבנות מבעליהן וכו' ועיין לה' משה בן חביב בחידושיו לשם דף ט"ו ע"ג ד"ה וי"מ וכו' ולפ"ז רבקה דנקט תלמודא בכדי נקטה שהרי רבקה לא נתנה שפחתה לבעלה ונראה דלא הוה גריס לה וכן משמע מקביעות לשונו ומיהו מדברי התוס' הכא משמע דהוו גרסי לה אמנם ה' בית שמואל ז"ל פי' דהמצוה היא שנתכוונו להבנות מבעליהן ושלא לשמה היינו לפי שלאה כשילדה ראובן אמרה עתה יאהבני אישי וכשילדה אמרה הפעם ילוה אישי הרי נתכוונה להביא לה אהבה ולהסיר השנאה מבעלה וכן