באר משה (כריף) פו

ארייא די"ל דנקט לשם אכילה גסה איירי דנקט א' אכלו לשם מצות עכ"ל ולע"ד זה אינו שהרי דלשם מצוה גופה דנקט לא הוה צריך למנקט הכי אלא ה"ל לומר א' אכלו אכילה שאינה גסה וא' אכלו אכילה גסה ותרוייהו לשם מצוה אלא ע"כ דה"ק א' לשם מצות וא' שלא לשם מנוה אלא לשם אכילה בעלמא ולפ"ז הא דפריך רשע קרית ליה פסח מיהא קעביד אע"ג דאכל שלא לשם מצוה מ"מ פריך משום דקי"ל מצות אין צריכות כונה ואין צריך שיתכוין לשם מצוה ועיין לתוס' בפרק החולץ דף מ' ע"א ד"ה מאי וכו' והא דלא מוקי לה כגון שנתכוין שלא לצאת נ"ל דס"ל לרש"י ותוס' דאפי' שנתכוון שלא לצאת יצא למ"ד מצות אין צריכות כונת ועיין למהר"ם ן' חביב בס' יום תרועה לפרק ראוהו ב"ד על דף כ"ח ד"ה אמר רב אשי שכפוהו פרסיים פירש"י וכו' ע"ש ודו"ק. עוד כתבו התוס' בפרק הגוזל עצים בתירוצם הא' וז"ל דהתם לא קאמר דיצא אלא דלא מקרי רשע עכ"ל ותירוץ זה אינו מובן דהא דקאמר הכא להדיא פסח מיהא קעביד אלמא דיצא ידי פסח וראיתי להתוס' בפ' ערבי פסחים דף קט"ז ע"ב שתירצו עוד וז"ל ועי"ל דאין לו לקרותו רשע כיון שקיים מצות פסח אע"פי שלא קיים מצות אכילה דאכילת פסחים לא מעכבה עכ"ל ואפשר לכוין דזה נמי כוונת התוס' פרק הגוזל במה שכתבו דהתם לא קאמר דיצא ר"ל לא קאמר דיצא מצות אכילה אלא דלא מקרי רשע משום דמ"מ קיים מצות פסח משום דאכילת פסחים לא מעכבא ועל תירוץ ר"ת הכא דתרי אכילות גסות יש ראיתי למהרש"א ז"ל פרק ע"פ שהקשה א"כ מאי פריך הכא בשמעתין רשע קרית ליה וכו' אימא דבהך אכילה גסה שנפשו קצה מלאכול מיירי ושפיר נקרא רשע וסיים וי"ל ע"ש ועיין למהרש"א עצמו בספר חידושי אגדות בפרק ג' דהוריות דף י' ע"ב מה שיישב והוא נכון ע"ש. ועיין עוד להרב המגיה שבספר מש"ל ז"ל פ"ה מה' יסודי התורה דין ח' ד"ה נסתפקתי וכו' מה שישב ואינו מספיק לפירש"י ולתירוץ התוס' בפרק הגוזל דלשם אכילה בעלמא דתקשי להו קושיית מהרש"א דלוקמא באוכל אכילה גסה ממש ולכך נקרא רשע ולא שייך תירוץ ה' המגיה שהרי לדבריהם אף דלא הוי מזיק אלא שאכל על השבע מקרי אכילה גסה ולא שמה אכילה אבל לפי תירוץ מהרש"א בחידושי אגדות יתיישב שפיר דאע"ג דלא הוי מזיק מ"מ כיון דלא שמה אכילה לא הוי ענין אחד ודו"ק. ודע דבמציעא פרק הפועלים דף פ"ז ע"ב אמרינן שבעך ולא אכילה גסה וכתבו שם התוס' דאי לאו דכתיב שבעך הוה ממעטינן מואכלת אכילה גסה דלא שמא אכילה ולא הוה דרשינן ואכלת ולא מוצץ וכו' ע"ש והנראה שהוקשה להו דל"ל שבעך תיפוק ליה מואכלת וזה פשוט והנה לפי דברי ר"ת דשתי אכילות יש לא מקשו מידי שהרי מואכלת לא הוה ממעטינן אלא אותה אכילה גפה שנפשו קצה דאותה היא דלא שמא אכילה לכך אצטריך שבעך למעט אפי' אידך אכילה גסה שהיא יתירה על השבע דשמה אכילה אם לא ומה גם לפי מ"ש ה' המגיה דלאו בשופטני עסיקי' וכו' א"כ כתבו דאי לאו שבעך הוה ממעטינן מואכלת אכילה גסה דלא שמה אכילה וכו' שהרי אותה אכילה דלא שמת אכילה לדעת ר"ת היינו שמזיק עצמו וא"כ ל"ל קרא למעוטי אטו דבשופטני עסקינן שהפועל יאכל אכילה גסה לחבל בעצמו כדי להפסיד בעל הכית וע"כ דלר"ת קרא דשבעך לא אצטריך אלא למעט אידך אכילה גסה דשמה אכילה שהיא יותר על השבע וגם לא שייך לתרוצי לדעת ר"ת דאי לאו שבעך הוה ממעטינן מואכלת לאותה אכילה גסה דשמה אכילה אבל מוצץ לא דשתיה בכלל אכילה שהרי כיון דאכילה גסה נמי שמה אכילה א"כ מאי אולמיה האי מהאי וע"כ דלר"ת איכא לתרוצי דאי לאו שבעך לא הוה דרשינן ואכלת אלא ולא מוצץ ולא הוה דרשינן ולא אכילה גסת כיון דשמה אכילה אבל מוצץ אע"ג דשתיה בכלל אכילה מ"מ גרע מאכילה גסה דשמה אכילה ממש אלא ע"כ מוכח דלא ס"ל לתוס' כר"ת. וראיתי לה' פ"ת בס' מ"ח הלכות יו"הך סי' תרי"ב ס"ק ו' שהביא ראיה דכל אכילה גסה שהיא יותר על השבע לא שמה אכילה דלא כר"ת וז"ל דהכי משמע מהא דאמרי' בפרק הפועלים שבעך ולא אכילה גסה וכתבו שם התוס' וכו' אלמא דכל אכילה דבתר שביעה לא שמה אכילה וכו' עכ"ל משמע מלשונו דמייתי ראיה מגופה דברייתא ומסתייע מדברי התוס' שם ונראה דכונתו דאי בדברי ר"ת דתרי אכילות יש מנ"ל לברייתא למדרש ולא מוצץ אימא דואכלת אתא למעט אותה אכילה גסה שנפשי קצה דלא שמה אכילה ושבעך אתא למעט אותה אכילה שאין נפשו קצה אבל מוצץ מותר ודלא תימא דע"כ דממילא שמעינן נמי מואכלת ולא מוצץ כיון דאינה אכילא אלא שתיה ולזה הביא דברי התוס' שכתבו דמוצץ הוי בכלל אכילה משום דשתיה בכלל אכילה וא"כ מנ"ל לברייתא למעוטי מוצץ ולע"ד לאחר המחילה אינה ראיה דודאי דשבעך משמע למעט אכילה שהיא יותר על השבע דהכי משמע שבעך ולא יותר וכ"ש אותה אכילה שנפשו קצה וע"כ אייתר ואכלת ולא מוצץ וזה פשוט

עוד ראיתי לה' ז"ל שהביא ראיה מההיא דפ' ע"פ דלא יאכל סמוך למנחה דילמא אתי למיכל למצה אכילה גסה כלומר ולא הוי אכילה משמע דלא כר"ת את"ד ע"ש גם בזה ראית הרב איני מכיר דמי הגיד לו דטעמא דתלמודא משום דלא הוי אפילה אמאי לא נימא דאכילה גסה היא אותה אכילה שאין נפשו קצה המוזכרת בשמעתין וה"ק דילמא לא אתי למעבר מצוה מן המובחר וכן פירש"י שם ריש פרק ע"פ במשנה ע"ש וצ"ע. ודע דהא דאמרי' דהאוכל אכילה גסה בי"ה פטור ה' מש"ל בסוף דבריו הביא מחלוקת בעלי התוס' בזה אם פטור ומותר לגמרי או איסורא מיהא איכא מדרבנן אבל ראיתי להפר"ח שם בד"ה ומ"ש אסור וכו' דפשיטא לים מלתא דפטור אבל אסור וז"ל ותדע דהא אמרינן האוכל אכילה גסה בי"הך פטור והתם ליכא למימר פטור ומותר וכו' עכ"ל ודע שהרב מש"ל ז"ל בד"ה יש לחקור וכו' נסתפק גבי אכילה שלא כדרך הנאה דקי"ל אין לוקה אם נאמר ג"כ במ"ע כגון מצה ופסח וכו' ע"ש ויש לתמוה עליו שהרי מדברי התוס' הכא שהק' מהאי דהאוכל אכילה גסה ביו"הך וכו' ע"כ מוכח דס"ל דלא שנא דאל"כ מאי קושיא שהרי פשיטא דאכילה גסה הויא שלא בדרך הנאה כמ"ש ה' עצמו לעיל וא"כ התם גבי יו"הך איסור לאו והכא גבי פסח מ"ע ואדרבא כ"ש הוא לפי מ"ש ה' עצמו לעיל דאכילה גסה דהכא חשיבה קצת דרך הנאה משום דהמאכל מצד עצמו הוי דרך הנאה אלא שהשנוי בא מצד האוכל שהוא קץ במזונו וה' עצמו כבר הזכיר בדבריו דלעיל דברי התוס' הללו גם מההיא דפרק החולץ וההיא דהגוזל עצים שהזכיר ה' לעיל יש להוכיח נמי הכי ועיין לה' נחפה בכסף חלק חידושי הרא"ם הלכות חמץ דף ק"ס ריש ע"א ודו"ק