באר משה (כריף) פד

דהוצרכו לומר כתירוצם דנהי וכו' ודו"ק

שם גמ' אביי אמר אפי' תימא כדקתני וכו' עיין לה' מש"ל ז"ל פי"ג מה' נדרים דין י"ד שהק' דהיכי קאמר אביי דבעל מעקר עקר דהא לעיל אבעיא לן ופשטינן מיגז גייז וכתב וז"ל ושו"ר דע"כ האי מילתא פלוגתא דתנאי היא וכו' ועיין מה שהקשינו עליו בחידושינו לעיל בתוס' ד"ה ת"ש וכו' ודו"ק

ולענין פסקא עיין להלח"מ ז"ל שהגיה בדברי רבינו וסיים וז"ל אבל שנאמר שקאי אסיפא זה א"א בשום צד לא מצד הסברא ולא מצד הגמ' עכ"ל ונראה עוד דגם מצד הלשון נמי א"א כיון דכבר כתב רבינו ה"ז יפר היכי מתיישב לומר ואם היפר דהא בהיפר קיימינן והכי הול"ל ה"ז יפר ושלו בטל. וה' מש"ל ז"ל הק' עליו דאף לפי הגהתו מנ"ל להר"ם דאם היפר שלו בטל ע"ש מה שישב ולע"ד נראה לולא דמסתפינא במה שיש לדקדק עוד על רבינו דאמאי בדין י"א באר הטעם וכתב שהרי קיים לה ואלו בדין י"ד לא כתב הטעם דאינו יכול להפר מפני שמתבטל נדרו ולכן נראה להגיה עוד בדברי רבינו דתיבת ואם צ"ל שאם וכונתו נתינת טעם דאמאי אינו יכול להפר מפני שאם מפיר וכו' ואפי' לא נגיה יש לפרש נמי הכי ושו"ר להרדב"ז ז"ל בהלכות נדרים שכך פי' כוונת רבינו ע"ש. ולפ"ז יש להוכיח מדברי רבינו בדין י"א שהוצרך לטעם שהרי קיים לה ולא כתב משום דמפר נדרי עצמו ע"כ משני דס"ל מיגז גייז אבל בדין י"ט דכתב אינו יכול להפר אע"ג דמיגז גייז ולא חשיב קיום משום דקודם הנדר הוא היינו משום דאמר בהדיא שתלה נדרו וכו' כמ"ש הלח"מ אבל לפי דברי המש"ל ז"ל איכא למדחי דנקט טעמא שהרי קיים לה משום דאפי' בדיעבד לא מהני ודו"ק ועיין לחידושינו לעיל דף כ"א ע"ב מה שהקשינו בזה על מרן הכ"מ ז"ל פי"ב מה' נדרים דין ב' ע"ש

וראיתי להתי"ט ז"ל שהגיה ג"כ כדברי הלח"מ אלא שהגהתו היא בע"א קצת מהגהת הלח"מ ז"ל ולכי כונתו צ"ל דואם היפר לה דכתב רבינו בדיעבד קאמר דלא שייך לומר נתינת טעם כיון דלא הזכיר רבינו להדיא אינו יכול להפר אלא שיש לגמגם בהגהתו שהרי כבר כתב רבינו מתחלה א"ל הריני נזיר ואת כמותי גם מה שסיים התי"ט בסוף לשונו וז"ל ודו"ק בלשון הרמב"ם שקודם לזה ואין להאריך עכ"ל דבריו סתומים ולא ראיתי למפרשי המשנה שנתעוררו בו ולפי חומר הנושא אפשר לומר דלא הוה גריס בדברי רבינו אלא החלוקה הריני נזיר ומה תאמרי וכך העתיקו התי"ט כשהביא לשון רבינו כתב שתי חלוקות ולזה כתב ודו"ק בלשון הרמב"ם וכו' ר"ל דמביא סיוע להגהתו משום דדין הקודם לזה כתב הרמב"ם שתי חלוקות ועלה קאי בדין שלאחריו שכתב כיצד וכו' א"כ משמע דבדין שלאחריו נמי איכא שתי חלוקות כמו הגהתו ויש לי סיוע לדברינו שראיתי בב"י י"ד כשהעתיק דברי הרמב"ם ליכא אלא חלוקה אחת אם את וכו' ע"ש אלמא דאיכא נוסחי מתחלפות בדברי הרמב"ם ודו"ק והנה בעיקר דברי הלח"מ שכתב דאפי' אי מיגז גייז היכא שתלה נדרו מתבטל בהפרתו עיין לה' מש"ל ז"ל שכתב שתי הכרחיות לזה ע"ש ולע"ד נראה ליתן עוד הכרח והוא דרבינו הקשה לו הקושיא העצומה שהק' המש"ל עצמו בפשטא דשמעתא דמאי פריך אמתני' מברייתא נימא דמתני' אית לה מיגז גייז וברייתא מעקר עקר והיותר תימא שהוצרך ר' יודא להגיה הברייתא אטו מאן דס"ל מעקר עקד משתקינן ליה שהרי כיון דקושטא הוא דפלוגתא דתנאי היא ולכך ס"ל לרבינו דהיכא דתלה נדרו בנדרה מתבטל נדרו בהפרתה אפי' למ"ד מיגז גייז ולאו היינו לדעת אביי דוקא כמ"ש הלח"מ והמש"ל ז"ל אלא סובר רבינו דליכא מאן דפליג בזה ורוח אחרת היתה עמו בפי' הסוגיא דקושיא דתלמודא לאו היינו מרישא דברייתא דקתני שתיהן אסורין משמע דאינו יכול להפר משום דאל"כ מאי אתא לאשמעינן דפשיטא שניהן אסורין דהא י"ל דאגב סיפא דתני ואם לאו שניהן מותרין תני רישא שניהן אסורין ולעולם דאם היפר שלה בטל ושלו קיים כדקתני מתני' אלא פריך מסיפא דברייתא כיון דחשיב לאת תלה נדרו בנדרה א"כ ע"כ אינו יכול להפר דאי יכול להפר א"כ שלו נמי מופר אפי' למ"ד מיגז גייז וקאי בלא יחל וא"כ איך קתני מתני' מפר שלה ושלו קיים ולזה משני ר' יהודא תני מיפר שלה ושלו קיים ר"ל דלא גרסי' כלל בברייתא הך סיפא דקתני ואם לאו שניהן מותרין מפני שתלה נדרו בנדרה אלא דבמקום הך סיפא תני מיפר שלה ושלו קיים כלישנא דמתני' ותו לא ולעולם דלא חשיב תלה נדרו בנדרה אלא כאלו אמר לה ואת מאי ולכך יכול להפר ושלו קיים והא דהוצרך להגיה הכי משום דאי לא גרסינן אלא שניהן אסורין ותו לא מאי קמ"ל אבל השתא תני לה אגב סיפא דמפר שלה ושלו קיים דאשמעינן דלא תלי נדרו בנדרה וע"ז בא אביי לשנויי אפי' תימא כדקתני ר"ל אפי' תימא דגרסינן הך סיפא דשניהן מותרין ולעולם חשיב את תלה נדרו בנדרה ואינו יכול להפר ומתני' כגון דאמר בפי' ואת מאי אבל ר' יודא לא ניחא ליה בהכי משום דמשמע דמתני' וברייתא בחד גוונא כיון דחד לישנא הם הריני נזיר ואת ולכך הוצרך להגיה ונראה דזהו עומק כוונת רש"י בד"ה אביי אמר וכו' שכתב וז"ל אפי' תימא שניהן מותרין וכו' דלפי' התוס' הו"ל לומר אפי' תימא אינו מפר וכו' ולפ"ז בהא פליגי ר' יודא ואביי דלר' יודא לא חשיב את תלה נדרו בנדרה ולאביי חשיב תלה נדרו בנדרה עד שיאמר בפי' את מאי ולכ"ע אם תלה נדרו בנדרה כגון דאמר בפי' נדרי תלוי בנדרך אינו יכול להפר אפי' למ"ד מיגז גייז ורבינו פסק כאביי ודו"ק כנ"ל נכון

ודע דע"פ דרך זה נתיישבו אצלי דברי התוס' לעיל דף כ"א ע"ב ד"ה אלא ש"מ וכו' דס"ל דגבי בעל לא שייך הוא אינו מיחל אלא מותר לגרום דבר להיות נדרו בטל והק' על דבריהם המש"ל ז"ל פ"ב מה' נזירות דין ד' בסוף דבריו מסוגיא דהכא וז"ל המעיין בסוגיא היטב יראה דכל שתלוי נדרו בנדרה אינו רשאי להפר משום דקאי בלא יחל דהתם לא שייך טעמא דקיום משום דקיום קודם הנדר לא מהני כלל וצ"ע עכ"ל. וקושיא אלימתא היא ולפי דרכנו ניחא דברייתא לא דתני בהדיא אינו רשאי להפר אלא קתני תלה נדרו בנדרה ואיכא למימר דאין ה"נ יכול להפר וממילא נדרו בטל ומאי דקתני שניהן אסורין היינו קודם הפרה וכונת קושית תלמודא אמתני' אינו ר"ל היכי קתני מתני' יכול להפר אלא ר"ל דה"ל למתניתין לומר שניהן מופרין כיון דקתני מפר שלה א"כ הוא נמי ממילא מופר ודע דלפי דברי התוס' דלעיל טעמא דמפני שתלה נדרו בנדרה דקתני הברייתא לפי שנוייא דאביי לא קאי אלא אסיפא דשניהן מותרין ולאו ארישא דשניהן אסורין דהא קושטא הוא דיכול להפר