באר משה (כריף) עט

בעליה למיתה משום שאין כפרה למתים והוסיף עוד דמיתתן כפרתן ע"ש מיהו מדברי הכ"מ פ"ג מה' שגגות דין ג' שכתב משם מהר"י קורקוס וז"ל דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא גם אין כפרה למתים וכו' ע"ש משמע דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ועיין בזה לחידושינו סוף כריתות פ"ו דף כ"ז ע"ב ד"ה לא יביאנה וכו' ע"ש באורך

בא"ד והיינו טעמא וכו' ואית דמפרשי וכו' אבל בחטאת העוף לא גמירי דתמות עכ"ל משום דהוק"ל כיון דאוקימנא לה כר"א אלמא דס"ל לר"א דחשיבה כחטאת שמתו בעליה א"כ היכי משני בסמוך גבי חטאת העוף דקתני מביאה חטאת העוף הא מני ר"א הקפר היא וכו' שהרי כיון דה"ל כחטאת שמתו בעליה לר"א גופיה איך קתני דמביאה חטאת העוף ולכך הוצרך לחלק בין בהמה לעוף וכן נמי זהו כוונת רש"י בסמוך ד"ה האשה שנדרה וכו' שכתב וז"ל דאפי' אמרי' כחטאת שמתו בעליה כיון דבעל מעקר עקר לא אשכחן בה דתיזיל למיתה עכ"ל תיבת כיון מקושרת עם תיבת כחטאת שמתו בעליה וכונתו דהוק' לו קושיא זו עצמה לפי אית דמפרשי דכתב הכא איך מסיק הא מני ר"א הקפר ואע"ג דכבר כתב הכא גבי אית דמפרשי חזר וכפל עוד דבריו בסמוך. וק"ק דאמאי לא תקשי ליה נמי גבי עולת העוף דהכא מסיק לר"א הקפר דמביאה עולת בהמה אע"ג דמעקר עקר ובסמוך גבי עולת העוף אינה מביאה עולת העוף לר"א גופיה כיון דמעקר עקר וי"ל דעולת נזיר טמא לאו דורון היא אלא חובה ולכך לא תביא שמא הוי חולין בעזרה אבל עולת נזיר טהור דורון ולכך תביא וכ"כ התוס' לקמן דף כ"ד ע"א ד"ה והעולה וכו' ועיין לרש"י לעיל דף י"ט ע"א ד"ה לשון אחר וכו'

והנה לכאורה אע"ג דחילוק זה של רש"י בין בהמה לעוף אינו מוכרח אלא לפי אית דמפרשי מ"מ מסתמא אמרי' הדין דין אמת אף ללישנא קמא דרש"י דמודה בזה דאפושי פלוגתא לא אמרי' אמנם ראיתי לה' שע"ה ז"ל הלכות פסולי המוקדשין דף מ"ז ע"ד שהוק' לו מהא דלעיל פ"ק דף י"ב גבי קן סתומה דמשמע דליכא חילוק ומכח זה כתב דרש"י דוקא לפי אית דמפרשי אבל ללישנא קמא דרש"י איכא למימר דגם בעוף נמי הילכתא גמיר לה והא דאמרי' לקמן הא מני ר"א הקפר היינו דלא חשיב חטאת שמתו בעליה כיון דצריכה כפרה ושאני גבי בהמה דתמות משום דאינה באה על הספק את"ד עש"ב. ונראה להביא הכרח לדבריו דע"כ ללישנא קמא לא מחלק דאל"כ אמאי הוצרך תלמודא לקמן לאוקי ההיא דחטאת העוף כר"א הקפר הא אתיא שפיר כרבנן דאע"ג דאית להו לרבנן דחל עליה שם חטאת ולכך למיתה אזלא מ"מ גבי חטאת העוף לא גמירי דתמות א"ו דליכא חילוק זה. ומעתה מה שמשמע מתוך דברי השע"ה דללישנא קמא דרש"י דאינו מחלק בזה אינו אלא משום דאיכא למימר הכי ע"ש אחר המחילה לא דק אלא דמוכרח הוא לומר כן דללישנא קמא דרש"י לית ליה חילוק בין בהמה לעוף מיהו קשה מאי דפריך תלמודא בסמוך גבי חטאת העוף ואלא מאי מעקר עקר חטאת העוף נמי לא תיתי משמע אבל אי מיגז גייז ניחא דתיתי חטאת העוף וכיון דאכתי לא אסיק אדעתיה דהא מני ר"א הקפר היא איך ניחא ליה דמביאה חטאת העוף מאי שנא מבהמה דקתני תמות אלא ע"כ משום דבעוף לא גמירי דתמות י"ל דשאני גבי עוף דאיירי בנטמאת וא"כ החטאת אינה באה בשביל הנזירות כי היכי דנימא דכיון שהפיר לה הו"ל כחטאת שמתו בעליה אלא בשביל עונש איסור הטומאה דכיון דמיגז גייז וחל הנזירות יש לה עונש על הטומאה כי היכי דלוקה נמי. מה"ט למ"ד מיגז גייז כדמוכח ממה דפריך דאי ס"ד מעקר עקר אמאי סופגת וכו' וכמ"ש התוס' ד"ה בעל וכו' ודוקא למ"ד מעקר עקר הוא דחשיב כחטאת שמתו בעליה כיון דליכא עונש הטומאה וזהו שכתב רש"י ריש דף הסמוך לזה ד"ה האשה וכו' וז"ל דאפי' אמרינן דתהוי כחטאת שמתו בעליה כיון דבעל מעקר עקר לא אשכחן עכ"ל תיבת כיון מקושרת עם מ"ש בחטאת שמתו בעליה ולאפוקי אי הוה מיגז גייז דלא אמרינן כחטאת שמתו בעליה והיינו כיון דאיירי בנטמאת ודו"ק. ועיין לחידושינו בסמוך סוף ד"ה הא מני וכו' ודרך אגב ראיתי להשע"ה הלכה הנז' דף מ"ח ע"ב שהקשה לדעת ר"י מאוריי"לנש דאין חטאת העוף מתה אפי' לר"י ע"ש ועיין לחידושינו פרק שני דתמורה דף ט"ו ע"א במשנה שהקשינו מסוגיא דפ"ה דיומא דף נ"ה ע"ב גבי ר' יודא אומר לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובת דמוכח התם דאף לר' יודא חטאת העוף מתה ע"ש

תוס' ד"ה לעולם מעקר עקר וכו' ומיירי שלא הפר לה וכו' עכ"ל והתוס' לעיל דף ך' ע"ב ד"ה הרי זו סופגת וכו' כתבו וז"ל בגמ' מסיק שלא הפר וכו' עכ"ל ולשונם אינו מדוקדק דאין זה אלא דחייה אבל לפי המסקנא דמיגז גייז מתוקמא בהפר לה ולא ידענא למה לא נקטו לפ' ע"פ המסקנא וכ"ה בהרמב"ם בפי' ובהרע"ב ואף למאי דכתבו התוס' לקמן ד"ה ת"ש וכו' דלפי המסקנא נמי פלוגתא דתנאי היא היא מ"מ לשון בגמ' מסיק דנקטו לא א"ש ודו"ק

בא"ד ולאפוקי מדר' יודא וכו' משמע דס"ל דר' יודא פליג את"ק אבל מדברי רבינו פי"ב מה' נדרים דין י"ח משמע דס"ל דלא פליג כמ"ש הכ"מ ז"ל וכ"כ ה' מש"ל ז"ל ע"ש וק"ל

בא"ד וי"ל דמשום ר' יודא וכו' עכ"ל איכא למידק אדרבא כח התירא עדיף וראיתי לה' אורח מישור ז"ל שתירץ וז"ל דזה נשמע מרישא דלא אצטריך אלא לדיוקא וסיפא אצטריך להודיעך כח ר' יודא וכו' את"ד ע"ש ואיני מבין דבריו דתלמודא לא קאמר הכי דפריך פשיטא וכו' ולא משני דאצטריך לדיוקא ותו דא"כ מאי ק"ל וא"ת מאי אריא וכו' לישמעינן שתתה וכו' שהרי שמעינן ליה מדיוקא דרישא וה' אורח מישור ז"ל כתב עוד וז"ל וזהו דאמרינן בגמ' משום דקתני סיפא וכו' וה"א הא שתתה ואח"כ היפר סופגת את הארבעים לכך תני רישא דלא צריכה לדיוקא עכ"ל נראה דהרגיש בזה ור"ל דתלמודא עצמו מסיק במסקנא דאצטריך רישא בשביל הדיוק ולפ"ז גם התוס' נמי שהקשו וא"ת מאי ארייא וכו' סמכו עצמן דאי משום דשמעינן לה מדיוקא דרישא א"כ סיפא ל"ל מכ"ש מדיוקא דרישא שמעינן לה ותירצו דסיפא אצטריך משום ר' יודא וכדי שלא נטעה לכך אצטריך דיוקא דרישא וכ"ז נביאות הוא בדברי הגמ' ובדברי התוס' גם לא ידעתי מי הכריח תלמודא לזה דאצטריך דיוקא דרישא כי היכי דלא תטעה מדיוק דסיפא דאי משום דלדיוקא נמי אצטריך רישא כיון דמעקר עקר אימא היא גופה קמ"ל דמעקר עקר וכעת דבריו שגבו ממני: