באר משה (כריף) עח

אינו יכול להפר שהרי קיים לה וכו' עכ"ל והנה טעם זה שהרי קיים לה לא הוצרך תלמודא אלא למ"ד מיגז גייז אבל למ"ד מעקר עקר בלא"ה משום לא יחל דברו כמבואר בשמעתין וא"כ דרבינו דנקט ה"ט ע"כ משמע דס"ל מיגז גייז וע"כ דמה שפסק רבינו שנוייא דאביי לאו משום מעקר עקר אלא כמ"ש שם הלח"מ ע"ש: ומיהו יש לדחות לפי דברי ה' מש"ל ז"ל שם וכבר כתבנו בזה בחידושינו לקמן דף כ"ב סוף ע"ב ע"ש ודו"ק. והיותר תימא על מרן כ"מ שכתב בסוף דבריו וז"ל אבל דעת הרא"ש דמבעל אינו מפיר אלא מכאן ולהבא הילכך אם עברה על נדרה ואח"ך היפר לה בעלה לוקה עכ"ל משמע מתוך לשונו דלרבינו דמפרש דמיגז גייז היינו דחל הנדר ועוקרו איכא לוקה והוא תימא שהרי רבינו פרק י"ב מה' נדרים דין י"ט פסק להדיא לוקה והוא תלמוד ערוך הכא להדיא דהיכא דמיגז גייז לוקה וראיתי להרב נחל קדומים פ' מטות בפסוק וה' יסלח לה שכתב וז"ל ואפשר דאין כוונת מרן דפליגי לדינא רק משמעות מיגז גייז איכא בנייהו וכן מטים דברי המש"ל עכ"ל ודוחק הוא ותו דא"כ לא הוה צריך להביא דברי הרא"ש כולן ותו אדמביא דברי הרא"ש וסיים עלה וכך הם תשובות להרמב"ן ע"ש אמאי לא הביא פירש"י ותוס' בשמעתין דמפרשי נמי מכאן ולהבא וצ"ע

עוד ראיתי למרן כ"מ שהקשה על רבינו וז"ל דמשמע מדבריו דהחכם אינו עוקר הנדר מעיקרו וכו' ורבינו עצמו כתב פ"ג מה' נזירות על מי שנזר ב' נזירות הא' כיון שהיתה באלו אינה מעיקרא וכו' עכ"ל ונראה דממתני' נמי דקתני הותר הא' הותרו כולן ופסקה רבינו פ"ד דנדרים דין ט' ע"כ מוכח שהחכם עוקר הנדר מעיקרו דאל"כ הא' דוקא הוא דהותר כדקאמר תלמודא הכא להדיא א"א מיגז גייז איהי אשתראי חברתה אסורה ודו"ק. ולדאתן עלה הנה מהרש"א ז"ל בפ' השולח תי' על קושייתו וז"ל דודאי דיודעין בו שעבר על נזירותו דמתכוין החכם לא ישאל לו כדי שלא ילקה וכו' עכ"ל ע"ש וק"ק לפ"ז הא דדרשינן לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו וכו' כמ"ש התוס' במתני' בד"ה הריני נזירה ושמע בעלה וכו' אמאי אצטריך קרא דאינו מיחל לעצמו בלא"ה ע"כ שמעינן דאי מפיר לעצמו קושיית מהרש"א במקומה עומדת דהיאך מצינו דנזיר לוקה דנהי החכם לא ישאל מ"מ הא ודאי דישאל הוא עצמו כדי שלא ילקה וליכא למימר דאי לא כתיב לא יחל ה"א לעולם דמוחל לעצמו ואין ה"נ דליכא מלקות בנזירות ומתני' דקתני לוקה לפי האמת דכתיב לא יחל דאכתי קשה היכי כתיב ביה קרא לאו דלא משכחת שמתחייב באיסור לאו וכן קשה נמי מדכתיב כרת בשחוטי חוץ ואי מפיר לעצמו הא ודאי ישאל על הקדשו כדי שלא יתחייב כרת והיאך משכחת לה כרת ודוחק לומר דאה"נ דלא אצטריך לא יחל לגופיה אלא לדיוקא אבל אחרים מוחלין לו ותו דבפרק בתרא דנדרים דף פ"א ע"ב קתני לא יחל דברו מכאן לחכם שאין מתיר לעצמו משמע מלא יחל הוא דשמעי' שאין מתיר לעצמו ויש מי שיישב דאי לא כתיב לא יחל לא הוה שמעי' אלא דאינו עוקר הנדר למפרע אבל ה"א דמפיר מכאן ולהבא דמיגז גייז ולכך כתיב לא יחל לאשמעי' דאינו מפיר כלל לעצמו. ועוד י"ל דודאי לא סגי דלא לכתוב קרא עונש לאו ועונש כרת ללמדנו שיש בו עונש ונ"מ היכא דלא נשאל ואין ה"נ דממילא ישאל כדי שלא יתחייב וקושיית מהרש"א אינו אלא כיון דמתני' קתני לוקה מסתמא לא דברו חכמים אלא בהוה וקושטא הוא דמצינו מלקות וה"ה דקשה נמי מכרת דשחוטי חוץ דמתני' נמי היא דקתני חייב כרת במס' זבחים ולפי תירוץ מהרש"א ניחא ושוב התבוננתי דאין צריכין לכל זה וקושיא מעיקרא ליתא דלא יחל דאצטריך שאינו מפיר לעצמו לא אצטריך אלא למעוטי חכם וכדדייק לישנא דברייתא דקתני מכאן לחכם שאין מתיר לעצמו משום דחכם מפיר יחידי לאחרים אבל הדיוט פשיטא דאינו מפיר לעצמו יחידי שהרי אפי' לאחרים אינו מפיר יחידי דבעינן ג' הדיוטים כדאיתא בפ' יש נוחלין דף ק"ך ע"ב וכן פסק רבינו פרק רביעי מה' נדרים דין ה' והשתא ניחא דאי לא כתיב לא יחל הוה משכחת לה מלקות בנזיר כגון נזיר הדיוט וכן כרת בשחוטי חוץ היכא דה דהדיוט הקדש וזה פשוט

ואגב ראיתי לה' שע"ה ז"ל הלכות שבועות דף ד' ע"א שהביא תירוץ מהרש"א הנז' וכתב עליו וז"ל ואשתמיטיה מניה סוגיא דפ"ב דנדרים דף ך' ע"א דגרסי' התם מי שעבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר עכ"ל ואחר המחילה תמיה אני עליו איך אשתמיט מניה פירש"י ד"ה ועבר על נזירותו וכו' דכתב וז"ל דכסבור בטעות נדר ואח"כ בא לישאל עכ"ל אבל מהרש"א במתכוין קאמר ואדרבא מדברי רש"י סייעתא היא למהרש"א דמי הכריח לרש"י לפרש דבשוגג איירי שהרי פשיטא דברייתא סתמא משמע בין בשוגג בין במזיד אלא ודאי משום דביודעין בו שהוא במזיד אין החכם נזקק לו לישאל ומיהו יש לדחות דכונת רש"י לאו לאפוקי מזיד אלא כלומר אפי' בשוגג ומשום דפשטא דברייתא סתמא משמע ועיין לה' לח"מ ז"ל פ"ד מה' נזירות דין י"ג שהבין כן בכוונת רש"י וכתב דהכרח רש"י מכח הסוגיא דמכלתין לקמן פרק ב"ש דף ל"ב ע"א ושוב הקשה דמנ"ל לגמרא גופה לפרש כן אימא דוקא במזיד וכתב וז"ל ואולי נאמר דמשמע ברייתא בכל גוונא מתניא אפי' בשוגג אבל לפי דברי מהרש"א ניחא שפיר דע"כ לא מתפרשא הברייתא אלא דוקא בשוגג וכוונת רש"י דוקא בשוגג וכן משמע פשטא דלישנא דרש"י. ודע שראיתי להמש"ל ז"ל שם פ"ד מה' נזירות דין י"ג שהביא דברי מהרימ"ט ח"א סי' א' דסובר דהך ברייתא במזיד דוקא איירי והק' עליו מסוגיא דלקמן בפ' ב"ש כמו שהוכיח מינה הלח"מ ז"ל ע"ש ומלבד זה תקשי ליה נמי למהרימ"ט מה יענה בקושיית מהרש"א בהשולח דהיאך מצינו בנזיר שילקה וכן קשה נמי לדעת הלח"מ דברייתא מיירי במזיד נמי ונראה דאיכא למימר משכחת לה מלקות כגון שלא מצא פתח אבל מהרש"א ס"ל דעונש המלקות הוא הפתח עצמו שמתיירא מפני עונש המלקות ובהא פליגי ה' מהרימ"ט והלח"מ ז"ל ומהרש"א ועיין לה' ט"ז י"ד סי' שכ"ג ס"ק ב' שמשם למדתי כן ע"ש ועיין לחידושינו לקמן ריש פ"ה דל"ב ריש ע"א ודו"ק

שם גמ' היפר לה בעלה והיא לא ידעה וכו' עיין ברש"י פי"א דנדרים דף פ"ג ע"א ד"ה היפר לה בעלה וכו' שאין דבריו מובנים בזה ע"ש

רש"י ד"ה והיינו טעמא וכו' דגמירי למיתה אזלא לפי שאין כפרה למתים וכו' עכ"ל וכ"כ ג"כ רש"י פ"ב דמסכת מעילה דף י' ע"ב ד"ה ולד חטאת וכו' דטעמא דגמירי דחטאת שמתו