באר משה (כריף) עב

טומאה לר"א וכו' עכ"ל כבר כתבנו בחידושינו לעיל במשנה דלרבינו דס"ל דלר"א מביא קרבן טומאה הכריחו נמי מכח קושיית התוס' הלזו דלדברי רבינו א"ש בפשיטות ודו"ק

שם במשנה מי שנזר וכו' כתב הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל הנזירות א"א בח"ל מפני הטומאה ומה שאמרו בתוספתא שהנזירות נוהגת בין בארץ בין בח"ל ר"ל וכו' נתחייב בזה על צד הקנס וכו' ע"ש משמע דר"ל דחיוב הנזירות שנוהג בח"ל דהיינו דאיסור היין ותגלחת וטומאה קנס הוא ולא מדינא משום שהוא טמא וה' כ"מ ז"ל פ"ב מה' נזירות דין ך' הקשה עליו מי הכריחו לפרש כן שהרי ודאי משמע דמדינא חייב אעפ"י שהוא טמא מידי דהוה הנוזר בבית הקברות וכתב וז"ל שרבינו בחיבור תקן וכתב שהקנס הוא שמחייבין אותו לעלות לא"י וכו' עכ"ל משמע דלפ"ז מ"ש בפי' המשנה על צד הקנס ר"ל דמה שאמרו בתוספתא נוהגת בח"ל היינו שנתחייבו באותה נזירות שנזר בח"ל לעשותן בא"י שקונסין אותו לעלות ואכתי אינו מספיק ס"ס מי הכריחו לפ' כן ואמאי לא פי' בפשיטות דנוהגת בח"ל היינו שאסור ביין ותגלחת וטומאה כמ"ש רבינו בחיבור דכל זמן שהוא בת"ל דקדוקי נזירות עליו אלא לענין דעולה לו מן המנין הוא דאינה נוהגת אלא בארץ אבל בח"ל אין עולין כמ"ש רבינו ונראה דאין ה"נ דאין כוונת הכ"מ ליישב דברי רבינו בפי' המשנה אלא נשאר בקושיא. עוד הקשה הרב על רבינו למה לא חייבו הילני המלכה שתעלה לארץ וכו' ע"ש נראה דאין כוונת הרב להקשות על עיקר חיוב ההעלאה משום דמשמע ליה דמאי דקתני עלתה לארץ היינו במקרה וברצונה שהרי ע"כ דלא דוקא במקרה אלא משום החיוב כמ"ש התוס' בד"ה מי שנדר וכו' אלא כונת ה' להקשות למה מחייבין לעלות מיד משום דמשמע ליה דרבינו מחייבין מיד קאמר וכן משמע מתירוצו שכתב שהטעם מפני שכל שהוא בח"ל בכל יום מטמא בארץ העמים וכו' אלמא דצריך להעלותו מיד דהא כיון דמטמא בכל יום וכך הבין בו בפשיטות התי"ט ז"ל ע"ש אלא שק"ל לפי זה תירוצו אחרון מה שתירץ שהרי ס"ס למה לא חייבוה מיד ועיין מ"ש ה' שושנים לדוד ז"ל והוא נכון

ואכתי ק"ל על הכ"מ ז"ל אמאי לא הקשה מרישא דקתני והשלים נזירותו ואח"כ בא לארץ וכו' ואיך הניחו אותו לעבור ולהשלים נזירותו בח"ל ולא חייבוהו מיד לעלות ומה שתירץ ה' כגון שלא ידעו וכו' אינו מספיק גבי רישא דמ"מ אמאי קתני מתני' בכה"ג בשלמא סיפא גבי הילני המלכה משום מעשה שהיה כך היה וי"ל דקתני רישא בכה"ג לאשמעי' דאפי' השלים צריך למנות פעם אחרת בא"י מפני הקנס למר כדאית ליה וכו' ומ"מ טפי הו"ל לה' להקשות מרישא ולא שייך תירוצו האמצעי ודו"ק. כתב התי"ט וז"ל וצ"ל דהא דלב"ש אינו נזיר אלא שלשים היינו אם לא עלה אבל אם עלה ודאי שחייב הוא כל הימים שהזיר אעפ"י שאין כן דעת הרמב"ם בפי' וכו' עכ"ל. הנה מ"ש שאין כן דעת הרמב"ם בפי' היינו משום שהרמב"ם בפי' כתב הנזירות א"א בח"ל מפני הטומאה ומה שנהגו נזירות בח"ל דקתני התוספתא היינו קנס כמו שהבין בו הכ"מ ז"ל וא"כ כיון דאינו נוהג נזירות בח"ל מהי תיתי שחייב כל אותן הימים שהזיר אלא אינו חייב אלא שלשים יום בארץ ואיכא למידק לסברא זו דא"כ דעיקר הנזירות אינו אלא אותן ל' יום בארץ וכן נמי לדעת הכ"מ דמחייבין אותו לעלות מיד לא"י ואפ"ה קאמרי ב"ש דשלשים יום הוא דנוהג בארץ אלמא עיקר הנזירות אינן אלא אותן ל' יום א"כ היכא דנטמאת בסוף אותן שלשים אינה סותרת אלא אותן שלשים ואינה צריכה לחזור ולמנות אלא שלשים יום אחרים והכי פריך תלמודא בסמוך ואם ס"ד כשנטמאת ואליבא דב"ש י"ד שנה ושלשים מבעי ליה ה"ל למפרך שבע שנים וששים יום מבעי ליה. שו"ר בשיטת הרב המאירי למכלתין שהביא גי' זו בש"ס וז"ל ויש גורסין שבע שנים וששים יום מבעי ליה וכו' ע"ש והשתא ניחא דאפשר דזה נמי גי' הרמב"ם אבל א"א לומר כן לדעת הרמב"ם בפי' שהרי בסוף דבריו כתב תירוץ אחר על פירכא זו עצמה וכבר כתבתי לקמן שהוא מדברי הירושלמי ולפי גי' ה' המאירי לא יתכן הך תירוצא כמבואר וכעת צ"ע

ודע שראיתי למרן כ"מ ז"ל שעל מ"ש הראב"ד בסיום דבריו ואסור להזיר בכ"מ כתב וז"ל ואיני יודע למה אסור להזיר עכשיו בא"י שאע"פי שאנו טמאי מתים אם אחר שנזר יזהר מלטמא במת מה איסור יש בזה עכ"ל ע"ש נראה שהבין שכונת הראב"ד כיון דאנו טמאי מתים שמא אינו מקפיד ליזהר מן הטומאה משום דבלא"ה הוא טמא ולכך אסור להזיר ולזה כתב ה' ז"ל אם יזהר מה איסור יש בזה. ואחר המחילה דבה לא ידעתי איך כתב מה איסור יש בזה שהרי לימוד ערוך להדיא לעיל דף י"ז ע"א דאסור להזיר כשהוא טמא דפריך ה"ד אלימא דאמרי לא תנזור ל"ל שהייה וכו' אלמא דאסור להזיר בטומאה ואי אתרו ביה לא תנזור לוקה ולא בעי שהייה וכן פסק רבינו פ"ו מה' נזירות דין ח' וז"ל מי שנדר בבית הקברות וכו' ואם התרו בו שלא יזיר וכו' ע"ש מדכתב ואם התרו בו וכו' משמע דאסור להזיר ועיין בהשגת הראב"ד שם ובמה שהגיה הכ"מ דברי רבינו מרן הכ"מ ז"ל ע"ש. והראב"ד שלא הביא ראיה מן הגמ' נראה דכוונתו אינו משום דמשמע מדברי רבינו דמותר להזיר בטומאה שהרי ודאי דרבינו כתב לענין דינא דנזירות נוהגת וחלה עליו כגון אם עבר ונזר בטומאה או אם יצוייר מי שנזהר שלא נטמא במת או כגון בזמן התלמוד דהיה להם אפר פרה כמו שהוכיח ה' מש"ל פ"ג בהל' אבל דין א' בסיף דבריו ע"ש אלא כונת הראב"ד משום דממאי דכתב רבינו מחייבין אותו לעלות לא"י משמע משום דס"ל דאף בזמן הזה א"י יש בה טהרה וממילא דמותר לכתחלה להזיר בה לכך השיגו וכי יש שם טהרה וממילא דאסור נמי להזיר ודו"ק כנ"ל ועיין לחידושינו לקמן פ"ז דף נ"ד ע"א בתוס' ד"ה או בקבר וכו' שכתבנו דמרן כ"מ אשתמיטיה דברי הראב"ד פ"ה מה' נזירות דין ט"ו ע"ש ודו"ק. ואגב ראיתי מ"ש הרמב"ם פ"ב מה' נזירות דף ך' וז"ל נזירות נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית לפיכך מי שנדר בזמן הזה ה"ז נזיר לעולם שאין לנו בית שיביא קרבנותיו וכו' עכ"ל ומרן כ"מ ז"ל לא הראה מקורו ונראה דאינו אלא סברא בעלמא דמהיכא תיתי שלא תנהוג מצות נזירות בזמן הזה מידי דהוה אילו אמר בזמן הבית הריני נזיר עולם דהרי זה נזיר עולם כדתנן לעיל פ"ק דף ד' ע"א ואע"ג דאינו מביא קרבן נזירות וליכא למימר דשאני התם אע"ג דאינו מביא קרבן נזירות מ"מ איכא הבאת קרבן כדתנן לעיל הכביד שערו מיקל בתער ומביא ג' בהמות אבל