באר משה (כריף) סו

ושלול כל מיני מזיד בהצד הא' דלא בעי שהייה שהרי לרבא מבעייא ליה דבעי שהייה ונראה לישב דאיכא למימר דרב אשי באת"ל בעי את"ל דהך מזיד שהתרו בי קודם שנטמא לא בעי שהייה מ"מ במזיד דהתרו בו אחר שנטמא נבעי באונס גמירי אבל כל מיני מזיד לא א"ר איכא חד מזיד דבעי שהייה כמו אונס. ועוד נראה לישב הא דהוצרכו התוס' להך דפ' מי שאמר ה"ה ודאי דה"מ לאוכוחי מגופה דשמעתין דאי במזיד היינו בעיא דרב אשי אלא קושטא קאמרי דבהתרו ביה לא תטמא ליכא בעיא אלא דפשיטא לן דלא בעי שהייה ונ"מ לרב אשי גופיה דע"כ לא איירי אלא בהתרו בו אחר שנטמא וז"ש התוס' התם ד"ה טימא וכו' בסוף דבריהם כדפי' לעיל עכ"ל ע"ש ודו"ק

עוד כתב וז"ל ובעיא קמייתא דרבא כתב מרן שרמזה כמ"ש דאם שהה חייב כרת דמשמע דלמלקות נמי בעינן תנאי דקרבן עכ"ל ר"ל כיון דכתב רבינו דחייב כרת אם שהה משמע ה"ה נמי מלקות דבעי נמי תנאי דקרבן דהיינו שהייה דמלקות וכרת חד דינא הם דהא קי"ל חייבי כריתות שלקו נפטרין מדי כריתתן אלא שאני תמיה בזה דנהי דמשמע דלמלקות נמי בעי שהייה מ"מ כיון דרבינו איירי להדיא כשטימא עצמו במזיד והיינו בעיא דרב אשי כמ"ש הכ"מ א"כ ע"כ בעיא דרבא קמייתא כשנטמא בשוגג דאי במזיד היינו בעיא דרב אשי וא"כ היכן נרמזת בדברי רבינו בעיא דרבא דטימא עצמו בשוגג כיון דרבינו לא איירי אלא במזיד ואי לאו דברי מרן היה אפשר לומר דרבינו מפרש דבעיא דרבא במזיד איירי והיינו מה שפסק בפ"ג מה' ביאת מקדש ובעיא דרב אשי לענין קרבן ופסקה בפי"א מה' שגגות וכמו שכן כתב מהרש"א ז"ל לדברי התוס' דפ"ב דשבועות ע"ש אבל לפי דברי מרן שהביא בעיא דרב אשי אדברי רבינו דהלכות ביאת מקדש אלמא דס"ל דרב אשי לענין מלקות וכמ"ש המש"ל בפירוש לעיל מזה ע"ש א"כ ע"כ דבעיא דרבא לענין שוגג והיכן נרמזה בדברי רבינו. ותו ק"ל ת"ל כיון דפסק רבינו דאפי' במזיד בעי שהייה א"כ כ"ש דבשוגג בעי שהייה דהיינו בעיא דרבא ואפשר דאה נ דזהו כונת מרן שהביא בעיא דרב אשי ובעיא דרבא אדברי רבינו ר"ל הא דמשמע מדברי רבינו דבמזיד בעי שהייה וכ"ש שוגג הני תרי דיני היינו בעיא דרבא ובעיא דרב אשי ופסק לקולא וזה נמי כונת המש"ל במ"ש דרמזה רבינו דמשמע דלמלקות נמי חייב וכו' ר"ל כיון דמשמע נמי מלקות דבעי שהייה במזיד ממילא משמע דכ"ש שוגג דבעי שהייה

ומ"ש עוד ה' מש"ל וז"ל ואם נאמר דרבינו ס"ל דבעיא דר' אשי אף למלקות אפשר דס"ל דבעיית רבא נפשטה וכו' עכ"ל ר"ל ואין צורך למ"ש הכ"מ גבי בעיא דרבא דפסק לקולא אלא נפשטא ממש ויותר נ"ל להגיה בדברי הרב וכצ"ל ומ"ש ופסק לקולא אם נאמר וכו' והרי הוא במבואר ודו"ק. הן אמת שאני תמית על הרב במ"ש דבעיא דרבא נרמזה בדברי רבינו וכו' והלא בפי' אתמר ופסקה להדיא פ"ה מה' נזירות דין י"ט שכתב וז"ל נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה וכו' ה"ז לוקה כמו טמא שנכנס למקדש עכ"ל הרי בהדיא פסיק ותני דטמא שנכנס למקדש פי' שנטמא במקדש בשוגג דלוקה אם שהה והיינו בעיא קמייתא דרבא ונר' דע"כ דכונת רבינו דקאמר כמו טמא שנכנס במקדש קאי אשיעור כדי השתחוייה דכתב דגבי טמא שנכנס למקדש ביאר רבינו כמה שיעור השתחוייה פ"ג מה' ביאת מקדש דין כ"ד ע"ש וכן משמע הלשון כמו טמא וכו' משמע דכבר ביארו במקומו וכן דייקי נמי דברי רבינו בפ"ג מה' אבל דין ד' ע"ש ודו"ק. עוד כתב המש"ל וז"ל ומיהו בלא"ה אפשר דנפשטא בעיא זו מההיא דבעי רבא פ"ג דנזיר דף י"ז ע"ש עכ"ל. ואיכא למידק איך כתב הרב דנפשטא בעיא דרבא מההיא דפ"ג דנזיר מאי אולמיה הך בעיא דפ"ג דנזיר מבעיא דרב אשי דפ"ב דשבועות דאמרי' דרב אשי באת"ל בעי וה"נ נימא דרבא פ"ג דנזיר באת"ל בעי וכמ"ש התוס' התם פ"ג דשבועות ד"ה צריך וכו' ע"ש. תו קשה דאי נפשטא ועכ"ל דרבא בפ"ג דנזיר חזר בו ממאי דמבעיא ליה פ"ב דשבועות וחזר ופשיטא ליה א"כ אימא איפכא דרבא פ"ב דשבועות חזר ומספקא ליה ואם נאמר דלעולם כוונת הרב דנפשטא באת"ל א"כ מה הרויח בזה שהרי ס"ס אכתי איכא למימר נמי דמרן לשיטתיה אזיל דס"ל דכל את"ל דלא נאמר בפי' לאו פשיטותא היא ומאי אולמיה ליה דנפשטא באת"ל מבעיא דרבא דפ"ג דנזיר טפי מר' אשי ולדחוק ולומר דתרויח ה' משום דרב אשי איכא למדחי לענין קרבן עד שנאמר דרבינו ס"ל דאף למלקות אבל בעיא דרבא דנזיר איירו להדיא למלקות ולעולם דכונת ה' ר"ל דנפשטא באת"ל ואכתי איכא למימר נמי דמרן לשיטתיה אזיל א"כ מהראוי שהי"ל להרב לכתוב זה קודם מ"ש אלא שמרן אזיל לשיטתיה וכו' ובר מן דין כבר הקשיתי עליו דאיך כתב נפשטא מבעיא דנזיר שהרי הך בעיא דנזיר כבר כתב מרן כ"מ ז"ל פ"ו מה' נזירות דין ח' דרבינו מפרש לה בשהייה גופה קא בעי אם לוקה על השהייה או לא ולפ"ז בעיא דרבא לא נפשטא סוף דבר שדברי ה' הללי צ"ע אצלי כעת

ואגב ראיתי למהרש"א ז"ל בפ"ב דשבועות דף י"ו ע"א שהק' לדברי התוס' שאוקמו לבעיא קמייתא דרבא בשוגג אימא דאיירי נמי במזיד וכו' וכ"ת היינו בעיא דרב אשי אימא בעיא דר' אשי לענין קרבן ובעיא דרבא לענין מלקות ע"ש ולא ניחא ליה לה' לומר דתוס' קיימי לחד פירושה שכתבו דר' אשי למלקות קאמר דא"כ תיקשה להו אמאי הוצרכו להוכיח מהך דנזיר ולא מגופה דא"כ היינו בעיא דרב אשי ועוד דתוס' סתמא קאמרי משמע לשני הפירושים קיימי ומה שתירץ מהרש"א ז"ל אכתי אינו מספיק דאימא דרבא לא מיירי בכל גוונא אלא במזיד דוקא כי היכי דהשתא נמי לפי דברי התוס' בשוגג דוקא הוא דאיירי ונראה דס"ל להרב כיון דקרבן לא שייך אלא בשוגג א"כ דכוותה במלקות דקא בעי רבא דהיינו בשוגג וא"כ ע"כ דלא שייך לומר דבעיא דרבא דוקא במזיד אלא או בשוגג או בכל ענין ודו"ק. ודע דלרבינו לא ס"ל כפירש"י בפ"ב דשבועות דכל שנכנס לבית הקברות אפי' שהיה אנוס בכניסה לא בעינן שהייה עד שיהא נכנס בתיבה ומגדל וכמ"ש המש"ל פ"ו מה נזירות דין ח' ד"ה והנראה עוד מדברי רש"י וכו' ע"ש אלא דס"ל לרבינו דבעינן שהייה כיון שהיה אנוס וזה מדכתב בפ"ה דנזירות דין י"ט וז"ל נכנס לאהל המת בשגגה וכו' לוקה והוא שישהא שם עכ"ל והיא בעיא דרב אשי בפ"ב דשבועות דבעי נזיר בקבר וכו' וס"ל לרבינו כיון שנכנס באיסור מסתמא הבעיא היא אם