באר משה (כריף) סה

דאסור לכהן ליגע בגוסס כמ"ש התוס' לעיל בפ"ק דף ד' ע"ב ד"ה דילמא וכו' וה"ה נמי אסור ליכנס לבית שיש בו גוסס וכן פסק הש"ע י"ד סי' ש"ע אלא ר"ל שלא נתחייב באיסור טומאה ומ"ש ואפשר כיון שרוב. גוססין למיתה חשיב כמזיד במה שנכנס אינו ר"ל דאיסור ההכנסה חשיב מזיד דמאי נפק"ל באיסור הכנסה שאינה איסור טומאה ופשיטא דחשיב מזיד כיון דאסור ליכנס וליכא למימר דחשיב כמו שנטמא במזיד באותה הכנסה דא"כ אמאי הוצרך לומר חשיב מזיד אפי' חשיב אונס סגי ותו דקושטא הוא דגוסס אינו מטמא עד שתצא נפשו כדאיתא להדיא לקמן פ"ו דף מ"ג סוף ע"א וכן פסק הש"ע סי' ש"ע אלא ר"ל כשאח"כ מת הגוסס וממילא נטמא חשיבא הך טומאה כמו שנטמא במזיד משום דפשע במה שנכנס כיון דרוב גוססין למיתה ודו"ק: עוד ראיתי לה' ז"ל שהקשה על פירש"י דשמעתין אמאי שינה את טעמו לאוקומא דנדר בעודו בשידה וכו' ע"ש ונראה דלא קשה משום דלישנא דרבא הכי משמע דנזיר והוא בבית הקברות כמו לישנא דמתני' דקתני הכי ועוד האי לישנא נקט ליה ג"כ רב אשי הכא כאידך בעיא גבי אי טעון גילוח וכו' והתם ע"כ דבבית הקברות נזר כדמסיק אבל טמא שנזר וכו' ותלמודא נמי הכא דמשמע ליה מעיקרא דאיירי בנזר והוא בבית הקברות כדקאמר אלימא דאמרי ליה לא תנזור ע"כ נמי משום דלישנא דרבא. הכי משמע וא"כ מהיכא תיתי דנימא דלפי המסקנא נייר תלמודא מהך אוקמתא ומיהו מדברי התוספות הכא ד"ה אלא וכו' נראה דס"ל דלפי המסקנה איירי בנזר קודם שנכנס ודו"ק. ואפכא נמי ליכא לאקשויי דאמאי לא פירש"י בשבועות כמו הכא די"ל דהתם נמי לישנא דנזיר בקבר הכי משמע דהיינו נזיר שנכנס בקבר ומ"ש עוד ה' שרש"י בשבועות סיים בס"ד וכענין זה מפורש שהייה במסכת נזיר משמע דס"ל דבעיא דנזיר ושבועות כולה חדא מילתא ע"ש נראה לע"ד לא שמיה מתיא דאין כוונת רש"י אלא לענין דנקט תלמודא להדיא מלקות ולא קרבן אלמא משום דלא שייך קרבן דבהכי הוא דאיירי רש"י שם כמו שיעו"ש. ודע דמ"ש עוד ה' ז"ל בד"ה ודע וכו' אין שם מקומו בהלכות נזירות אלא בהלכות ביאת מקדש פ"ג דין כ"א עש"ב ופשוט

ולענין פסקה הרמב"ם פ"ו מה' נזירות דין ט' כתב נכנס בשידה דה תיבה ומגדל וכו' אעפ"י ששהה אינו לוקה ע"ש והוא תמוה דשהה פשיטא דלוקה כדמוכח הסוגיא הכא וכבר הושג מהראב"ד וראיתי למרן כ"מ ז"ל שכתב ליישב דעת רבינו דמפרש הבעיא הכי אם השהייה גופה מועלת ולקי עלה או לא ע"ש ונראה שהכריח רבינו לפרש כן משום דהוק"ל מה שהק' התוס' בפ"ב דשבועות דף י"ז ע"א ד"ה צריך וכו' דהכא משמע דבפנים למלקות פשיטא ליה לרבא דגמירי שהייה והתם רבא גופיה מבעיא ליה ע"ש מה שתירצו והשתא לפי מ"ש מרן הכ"מ ניחא דהא דבפשיטא ליה הכא בפנים היינו אם שהה לוקה דשהייה מועלת אבל לא ידעינן אם צריך שהייה או לא והיינו בעיא דרבא בפ"ב דשבועות. ומכאן ק"ל על המש"ל ז"ל פ"ג מהלכות ביאת מקדש שכתב בתוך דבריו לדעת רבינו דהך בעיא דרבא דפ"ב דשבועות נפשטה מהאי בעיא דרבא דהכא רגבי נזיר ע"ש ואחר המחילה מכבוד הורתו לא דק ואשתמיטיה לדברי מרן כ"מ הללו דלפי דבריו בעיא דרבא דבפ"ב דשבועות לא נפשטה מבעיא דהכא וכדכתי' ועיין מה שאכתוב עוד בזה בסמוך בס"ד. ולעיקר פסקה דרבינו לולי דברי מרן כ"מ ז"ל היה נר' לע"ד דס"ל לרבינו דשהייה הוי לאו שאין בו מעשה ומ"ה פסק דאפי' שהה אינו לוקה משום דקי"ל כמ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כדפסק בהלכות סנהדרין פ' י"ח לתלמודא הכא ע"כ אליבא דמ"ד לוקין עליו או לענין איסור מלקות ולמדתי כן מדברי המש"ל ז"ל פ"ג מה' ביאת מקדש דין כ"א בד"ה גרסינן וכו' שכתב וז"ל אך אחרי העיון נראה דהא ליתא וכו' ופ"ג דנזיר אמרי' להדיא בהך בעיא כגון שנכנס וכו' ולומר דאתי כמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו או דמיירי לאיסור מלקות הוא דוחק גדול וכו' עכ"ל ע"ש וא"כ לרבינו איכא למימר דס"ל דשהייה לא חשיב מעשה משום דתחלת המעשה היה בהיתר שנכנס לבית הקברות בהיתר וגם הטומאה באונס דחבירו פרע עליו המעזיבה אבל הוא לא עשה מעשה הלכך לא חשיבא השהייה מעשה ומשו"ה הוצרך לדוחק זה דסוגייא דהכא אליבא דמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו או לענין איסור מלקות ומיהו היכא דתחלת המעשה היה באיסור חשיב שהייה כמעשה ומה שפסק שם דין הלוקה על שהייתו התם נמי משום דהטומאה באה לו על ידי עצמו ולא ע"י אחר והילכך חשיב שהייה מעשה וכן נמי מה שפסק פ"ה מה' נזירות דין י"ט נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה ה"ז לוקה והוא שישהו וכו' עכ"ל ס"ל נמי לרבינו דנטמא בשוגג נמי חשיב כמעשה כמו שצידד ה' מש"ל ג"כ צד זה כמו שיעו"ש בדבריו באורך ע"ש. ומיהו אין ליישב בזה מה שהשמיט רבינו הך בעיא דרבא דבפ"ב דשבועות ולומר משום דס"ל לרבינו דרבא אתי כמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין כמ"ש שם התוס' לחד תירוצא ע"ש ולכך לא קי"ל כותיה שהרי כיון דרבא נמי ע"כ איירי בטימא עצמו בשוגג כמ"ש שם התוס' ורבינו ע"כ ס"ל דנטמא בשוגג חשיב שהייה כמעשה כדמוכח ממה שפסק בפ"ה מה' נזירות דין י"ט וכדכתי' ודו"ק וזה פשוט. ודע שראיתי להמש"ל פ"ג מה' ביאת מקדש. דין כ"א שהקשה אדברי התוס' דפ"ב דשבועות דאמאי אצטריכו לפרק מי שאמר מגופה דשמעתין מוכח וכו' וכתב וסבור הייתי לומר תרתי גווני מזיד וכו' ושוב כתב אך אין דעתי נוחה בזה משום דמשמע דרב אשי שלל כל מיני מזיד וכו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דא"כ היינו בעיא דר' אשי את"ד ע"ש באורך. הנה מ"ש דמשמע דר' אשי שלל כל מיני מזיד וכו' לכאורה ק"ק עליו שהרי לפי האמת ע"כ רב אשי לא מיירי אלא בחד גוונא מזיד מכח הך דפרק מי שאמר כמ"ש התוס' להדיא התם פ"ב דשבועות דף י"ז ע"א ד"ה טמא וכו' ע"ש וי"ל היינו הצד השני דקאמר ל"ש אונס ל"ש מזיד בעי שהייה אבל הצד הראשון דקאמר דמזיד לא גמירי שהייה ע"כ בכל מיני מזיד קאמר שהרי כיון דבאונס הוא דגמירי שהייה א"כ ע"כ דשלל כל מיני מזיד דהוי דבר והופכו וא"ש עם ההיא דנזיר דפרק מי שאמר אלא שהצד השני דקאמר ל"ש אונס ול"ש מזיד ע"כ בחד גוונא קאמר מכח ההיא דנזיר ובהא אין לחוש דהא הוי נמי דבר והופכו דכלפי הצד הא' דקאמר דבכל מיני מזיד לא בעי שהייה אהא קאמר א"ד ל"ש אונס ל"ש מזיד כלומר דאיכא חד גוונא דמזיד דבעי שהייה כמו אונס אבל אי רבא מבעיא ליה במזיד א"כ איך רב אשי