באר משה (כריף) ו

ככר זה דהיינו בלשון שבועה וכן אומר שבועה ככר זה עלי דהיינו שבועה בלשון נדר וכמבואר כל זה בדברי הר"ן ריש פ"ק דנדרים דף ב' ע"ב ד"ה איידי וכו' אבל נזירות דאפקיה בלשון שבועה לא ידעתי ה"ד שהרי נזירות נמי איסור גברא כמו שבועה שאוסר עצמו ואומר הריני נזיר מן היין ונראה דר"ל שקבל הנזירות בזה הלשון שאמר הריני נזיר שאוכל או הריני נזיר שלא אוכל בלשון זה אוכל או שלא אוכל לשון שבועה הוא וכשקבל עליו הנזירות בלשון זה חשיב דאפקיה לנזירות בלשון שבועה ולא דמי להאומר הריני נזיר אם אוכל אם לא אוכל דהתם בקבל נזירות בפירוש על תנאי וכן משמע מדברי מהרי"בל ח"א ריש סי' ל"ח שכתב וז"ל ראובן קפץ וקבל נזירות שמשון ואפקיה בלשון שבועה ואמר הריני מקבל נזירות שמשון שלא אקח את בת אחי ונסתפק השואל דלא הוי נזירות משום דאפקיה בלשון שבועה וכו' עכ"ל ובסי' מ' כתב ג"כ וז"ל ראובן שאמר אני לוקח נזירות שמשון אשר לא אשב עם אשתי בבית אחת דהאי לישנא אני לוקח כמו שאמר הריני מקבל נזירות שמשון וכו' וחזינן ריעותא בהאי נדרא דאפקיה בלשון שבועה והיה לו לומר אם אשב עם אשתי אני לוקח נזירות שמשון וכו' עכ"ל ועיין עוד סימן מ"א כיוצא בזה ועיין ג"כ במהרי"טץ ריש סי' רצ"א

האומר אהא הריני נזיר וכו' ראיתי כתוב לחד צורכא מרבנן הי"ו שנסתפק בנזיר דרבנן כגון מדיר בנו בנזיר למ"ד לקמן פ"ד דף כ"ט ע"א דחינוך דרבנן אי אמרינן נמי ידות נזירות כנזירות מי אמרינן כיון דידות נזירות כנזירות ילפינן לה בריש, נדרים מדכתיב כי יפלא וכו' ע"ש א"כ דוקא בנייר דהוי מדאורייתא מהני ידות נזירות לחול הנזירות אבל במידי דלאו דאורייתא לא מהני ידות הנזירות א"ד ל"ש א"ד נר"ו

ועלה בדעתי להביא ראיה מדברי התוס' לקמן דף כ"ט ע"א ד"ה משום וכו' שכתבו דמשמע ליה מדיר בנו בנזיר דכל תורת נזיר עליו ואם נטמא מביא ציפורין וכו' ע"ש א"כ מינה דמשמע נמי דכל תורת נזיר עליו גם לענין זה אם נזיר זה עובר לפניו ואמר אהא כדין נזיר דאורייתא ואף הוא היה אומר דאינה ראיה דשאני הכא להביא עליו עיקר הנזירות לא אמרינן תורת נזיר עליו ודו"ק

ונראה אף כשתמצא לומר דהוי נזיר איכא לאסתפוקי עוד אי הוי כמוהו ממש דהיינו נזיר מדרבנן או"ד אמרינן כוונתו לענין נזירות מיהא אבל מ"מ הוי נזיר דאורייתא וכל א' יעמוד בשלו דזה מדרבנן וזה מדאורייתא ואף את"ל דכל א' יעמוד בשלו היכא דאמר בהדיא הריני כמוהו מי אמרינן כיון דאמר בהדיא כמוהו כוונתו כמוהו לגמרי דהוי נזיר מדרבנן או"ד אפ"ה כונתו לענין קבלת נזירות והוי מדאורייתא ונראה דפשיטא דהוי נזיר מדאורייתא מדלא אשכחן גבי גדול דהוי נזיר מדרבנן אלא דוקא בנזירות שמשון למ"ד מדרבנן משום דלית ביה נזירות דאורייתא אבל מי ששייך בנזירות דאורייתא כל שאמר הריני נזיר מתחייב בנזירות דאורייתא

ואכתי איכא לספוקי אם הותר אותו קטן כגון ע"י שאלה או המחאה כדתנן לקמן דף כ"א ע"ב אם הותר ג"כ המתפיס בו כיון דקי"ל מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני וכו' היתר הא' הותרו כולן כדתנן לקמן ריש פ"ד דף ך' ע"ב מי אמרינן כיון דלא הוי כמוהו לגמרי דזה מדרבנן וזה מדאורייתא אם הותר הא' לא הותר הב' או"ד כיון דעיקר נזירותו באה מכח הראשון אמרינן הותר הא' הותר השני ואע"פ דזה נזירותו דאורייתא וזה נזירותו מדרבנן אפ"ה אותה התרה עולה לשניהן ולצד הא' דעתי נוטה נ"ל

רש"י בד"ה כל כנוי וכו' משום דכי מחקת וכו' כצ"ל ונמחק תיבת אי וכוונתו לתרץ קושיית התוס' מ"ש דנקט הני לשונות מכל ע' לשון וכ"כ ה' אורח מישור זל ונראה דכוונת רש"י לתרץ נמי גם למ"ד לשון שבדו חכמים מ"ש הני לשונות דוקא הוא דבדו והתוס' שלא הקשו אלא למ"ד לשון נכרים משום דלמ"ד לשון שבדו חכמים פשיטא להו כמו שתירץ רש"י כיון דאינו אלא בדייה מלבם לא רצו לתקן אלא לשון הדומה ללשון תורה אבל למ"ד לשון נכרים לא ניחא להו בהכי משום מ"ל לשון תורה מ"ל לשון אחר כמ"ש התוס' פרק גט פשוט דף קס"ד ע"ב בד"ה הונא וכו' ע"ש גם לא ניחא להו נמי לומר דלא נמצא לשון נכרים אלא הני ג' לשונות ותו לא וכה"ג כתבו התוס' ריש פ"ק דנדרים ד"ה ונזירות כנזירות וכו' ע"ש משום דא"כ הו"ל למתני סתמא כל כנויי נזירות כנזירות ואנא ידענא דלשון דנמצא בנכרים הוי כנויי ולכך הוצרכו לתרץ דנקט הני לישני דאפי' אין מכיר וכו' ומיהו מסתמיות דברי רש"י משמע למ"ד לשון נכרים נמי לא מהני אלא הני ג' לישני דוקא משום דדומה ללשון תורה אבל לשון אחר לא מהני ונראה דכן נמי דעת התוס' ריש פ"ק דנדרים ד"ה ונזירות כנזירות וכו' שהק' למ"ד לשון נכרים אמאי לא תנא איסורי כאיסורי והקדשות כהקדשות ע"ש ומאי מקשו אימא משום מילתא דפשיטא היא מ"ל לשון תורה מ"ל לשון אחר אלא ע"כ משום דס"ל דגם למ"ד לשון נכרים בעינן נמי לשון הדומה לשל תורה ותירצו דלא נמצא לשון נכרים ר"ל לא נמצא בהו לשון הדומה לשל תורה ובזה ניחא נמי איך כתבו לא נמצא לשון נכרים אטו לשון נכרים של שבעים לשון שקלת מעלמא א"ו כדכתיבנא וכן ראיתי בירושלמי למי ריש נדרים שהק' קושיית התוס' עצמה דפריך למה לא תנינן כנויי ערכין כערכין וכנויי הקדשות כהקדשות ומשני מה הוינן לשנות בהו ערצין ערקין וכו' ופי' המפרש ה' פני משה ז"ל וז"ל והני לשונות לא נמצא בהו וכמ"ד לשון נכרים ע"ש והיינו כדברי התוס' דריש פ"ק דנדרים ומשמע מדהוצרך לשנויי מה הוינן לשנות בהו ערצין ערקין וכו' משמע דס"ל דגם למ"ד לשון נכרים בעי לשון הדומה לשל תורה ומיהו נראה לפ' כוונת הירושלמי שהוצרך לומר דבעי' דדומה לשל תורה לאו משום דלא מהני אלא עד שיהא דומה לשל תורה אלא משום דשאר לישני מילתא דפשיטא היא מ"ל לשון תורה מ"ל לשון אחר ולכך משני דע"כ דלא הוינן לשנות בהו אלא לשון הדומה לשל תורה כדי לאשמועינן אפי' אינו מכיר מהני כמ"ש התוס' הכא וזה לא נמצא בהו ואפשר דזה נמי כוונת התוס' ריש נדרים דר"ל אמאי לא תני לשין הדומה לתורה ולאשמועינן אפי' אינו מכיר כי היכי דתני הכי גבי נזיר וסמכו אדבריהם הכא

ודע דרש"י ריש נדרים דף ג' ע"א בד"ה כנויין לשון נכרים וכו' כתב דכל לשון הנודר אדם מחייב וכן כתב נמי לקמן סוף פרקין דף ח' ע"ב ד"ה