באר משה (כריף) נב

לר' יודא וכו' כצ"ל ונראה דלא הוו גרסי בגמ' ר"י דכרי אלא ר"י ותו לא ולזה כתבו היינו ר"י דכרי אבל אינו ר"ל ר"י דהפלאה וכו' והא דר"י דהפלאה לקמן פרק ח' דף ל"ד ע"א ע"ש

ע"ב גמ' אמר הריני נזיר לכשיהא לפלוני בן וכו' כתב הראב"ד בהשגות פ"ב מה' נזירות דין ה' בסוף דבריו וז"ל וכיון דלא פלט מחד נזירות לית ליה תקנתא עד שמונה שני נזירות חד לבן חבירו וחד לכן עצמו כן השכל מורה עכ"ל וכ' ה' מש"ל בס"ד וז"ל וכוונת הראב"ד היא דע"כ לא אמרי' ספק נזירות להקל אלא כשהספק הוא אם חל עליו נזירות או לא אבל היכא דעכ"פ חל עליו נזירות אלא שהספק הוא בזמן חלות הנזירות בזה לא אמרי' ספק נזירות להקל אלא אמרי' דימנה שתי נזירות וחילוק זה לא מצינו חולק עליו וכו' עכ"ל. ונראה דודאי דכל זמן שלא נולד אלא בן אחד דאינו נזיר שהרי הספק בעיקר הנזירות אי נזיר או לא אלא כשנולדו שניהם קאמר הראב"ד ואם נולדו בבת אחת ודאי דאינו מונה אלא נזירות אחת שהרי ממ"נ יצא ידי נזרו אלא כשנולדו בזה אחר זה דהו"ל הספק אם חל עליו נזירות למפרע בזמן שנולד אותו הבן תחלה או לא חל עליו נזירות אלא בזמן שנולד הבן השני וכיון דעכ"פ לא פלט מחד נזירות צריך למנות שתי נזירות כנגד השני זמנים ולענין הבאת קרבנותיו נראת ודאי כשמונה נזירות הראשונה צריך להביא קרבנותיו ולא הוי ספק חולין בעזרה שהרי ממ"נ הרי הוא נזיר שלשים או מכח בן חבירו או מכח עצמו מידי דהוה לר' שמעון דאמר במתני' יאמר אם בן קיימא הריני נזיר חובה מדיבורי הא' ואם אינו בן קיימא הריני נזיר נדבה מעכשיו ומייתי קרבנותיו כמ"ש התוס' לעיל דף ח' ע"א ד"ה שיהא בכרי וכו' משום דממ"נ לא הוי חולין בעזרה וה"נ מביא קרבן על נזירותו הראשונה ולפ"ז כשמונה הנזירות השניה ע"כ דלא מצי מייתי קרבן משום דשמא כבר יצא ידי נזרו והרי הביא חולין בעזרה ומיהו א"כ הוי מקולקל כל ימיו אלא נראה דמייתי קרבן עד לבסוף שני הנזירות. וה' מש"ל הקשה על חילוק הראב"ד כיון דטעמא דספק נזירות להקל הוא מפני שספיקו חמור מודאו דלא מצי מגלח ואין אדם מכנים עצמו לספק חמור מודאי כדאיתא בפ"ב דנדרים דף י"ט ע"ב א"כ מ"ל פלט מחד נזירות מ"ל לא פלט כיון דסו"ס ספק חמור הוא ואין אדם מכניס עצמו את"ד ע"ש ואי מהא ל"ק כ"כ דמ"מ נוכל לדחות ולחלק חילוק הראב"ד דהיכא דממ"נ איכא נזירות לא אמרי' הך סברא דאין אדם מכניס עצמו וכו' כיון דכבר ירד לנזירות אזלינן לחומרא ומלבד זה אני תמיה על הרב מהא דאמרי' לעיל דף ח' ע"א אפי' תימא ר' יודא וכו' אבל הכא דנזירות חיילא עליה ממ"נ לא אמרי' להקל עכ"ל הרי מבואר להדיא חילוק הראב"ד היכא דלא פליט מחד נזירות דממ"נ נזיר אזלינן לחומרא ולא אמרינן אין אדם מכניס וכו' ומיהו אין להביא ראיה משם לדברי הראב"ד משום דשאני התם דהספק הוי דשמא כוונת הנודר גופיה מלאה חרדל קאמר ונמצא שקבל עליו נזירות הרבה ולכך אמרי' כיון דלא פליט מחד נזירות אמרינן דכוונתו על נזירות הרבה אבל הכא דהנודר ודאי לא קבל עליו אלא חד נזירות אלא דמספקא לן אי על בן עצמו או על בן חבירו ולכך קאמר הראב"ד מסברא דנפשיה דה"נ הוי דכותה כיון דלא פליט מחד נזירות מונה שתי נזירות שכן השכל מורה נמצא דעיקר החילוק מיהא לימוד ערוך הוא ודלא כהרב מש"ל ז"ל אבל מה שאני תמיה על הראב"ד שהרי תלמודא לעיל פריך על חילוק זה אמאי לא לחזייה לקופה וכו' ומשני דר' יודא סבר לה כר' וכו' שהמתבאר מהך סוגיא כפי פירש"י ותוס' שם הוא דוקא אליבא דר' דס"ל נזירות ארוך קבל עליו והספק הוי במספר הימים כמה ימים קבל אם כמנין קישואין או כמנין חרדל הוא דכיון דעכ"פ לא פליט מחד נזירות הוא דמודה ר' יודא דאזלינן לחומרא משום כיון דחל עליו נזירות אינו יכול להסתלק לפי שאינו יכול להביא קרבן ולגלח שמא לא שלמו ימי הנזירות והוי חולין בעזרה אבל לת"ק דר' דס"ל דנזירות בתר נזירות קבל עליו והספק הוי אי נזירות הרבה קבל עליו כמנין חרדל או נזירות מעט כמנין קישואין יכול להסתלק אע"פ דלא פליט מחד נזירות משום דכיון שבכל חד מהנזירות מביא קרבן הילכך יכול להסתלק ואזלי' לקולא מספק ואינו מונה עוד נזירות אחרת דשמא כבר השלים נדרו ואינו יכול להביא עוד קרבן ולא מצי מגלח והוי כל ימיו מקולקל זהו המתבאר מהך סוגיא א"כ מעתה בנ"ד נמי כשמביא קרבן על נזירות א' ממ"נ לא הוי חולין בעזרה כדכתיב' א"כ אזלינן לקולא ויביא קרבן ויסתלק אע"פי דלא פליט וכדפריך תלמודא להדייא אמאי לא לחזייה לקופה ותהוי ליה תקנתא וכו' וכעת דברי הראב"ד צל"ע ועיין חידושינו לעיל דף ח' מה שהקשינו משם על המש"ל פ"ג מה' נזירות ריש דין י"ח ע"ש

וליכא למימר דס"ל להראב"ד דלא חשיב ספיקו חמור אלא אי הוי כל ימיו מקולקל אבל הכא דיכול להביא הקרבן לסוף נזירות השניה כיון דלא הוי אלא זמן מועט לא חשיב ספיקו חמור דזה אינו חדא הגע עצמך לסברת הראב"ד אם שמע מהרבה בני אדם ואפי' אלף ואמר ואני מי לא מודה הראב"ד דצריך למנות אלף נזירות והוי כל ימיו מקולקל ותו מ"ל זמן מועט מ"ל זמן מרובה שהרי ודאי דאינו רוצה שישהא בלא גילוח שיעור שני נזירות וכן משמע מהירושלמי דשמעתין דחשיב לנזירות ארוך דמודה ר' יודא דאזלינן לחומרא כגון שאנו מסופקי' אם ארבעים יום קבל עליו או חמשים יום קבל עליו ע"ש אלמא משמע דוקא משום דלא מצי להביא קרבן אזלינן לקולא דאינו מונה אלא ארבעים יום ולא חמשים ואע"פי דאינו אלא זמן מועט סוף דבר שדברי הראב"ד קשים מסוגיא דלעיל והיותר תימא על הרב מש"ל שהוא עצמו הביא לסוגיא פ"ג מה' נזירות דין י"ח ד"ה תו אמרי' וכו' וא"כ מינה הוא דהו"ל להקשות על הראב"ד כדכתיב'. עוד אני תמיה שה' ז"ל בפ"ג דנזירות דין ה' ד"ה עוד הקשו בגמ' ולהוי כל פרסה וכו' הק' כה"ג לחד פירושא שפי' לדעת התוס' וז"ל אבל הפי' האחר וכו' לא ניתן ליאמר דא"כ מה הקשו בגמ' וכו' הא לגבי פירוש זה אזלינן לקולא וכדאיתא בגמ' וכו' דפריך אמאי לא לחזייה לקופא וכו' ע"ש שר"ל דלגבי פי' זה משום דנחית לנזירות אזלינן לקולא היכא דהוי נזירות הרבה משום דיביא קרבן ויסתלק ע"ש ותשכח. עוד אני תמיה על המש"ל דמאי ק"ל כלל שהרי הך טעמא משום דאין אדם מכניס עצמו לספק חמור מודאו משמע מתוך הסוגיא דבפ"ב דנדרים דף י"ט ע"א דלא קאי כמסקנא דמסיק אי תניא תניא ופי' הר"ן ולא ידענא לפרוקה א"נ תרי תנאי וכו' ע"ש