באר משה (כריף) נ

דאזלינן בתר דעת הנודר משא"כ בלשון תורה וזה פשוט

רש"י ד"ה זה מגלח וכו' שלא מצינו קרבן לחצאין ולא נזירות לחצאין והוא סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה עכ"ל יש לתמוה איך כתב אין קרבן לחצאין שהרי בגמ' אמרי' דיש קרבן לחצאין דקאמר חצי קרבן מייתי ונראה דט"ס הוא וצריך למוחקו ומיהו אין צורך דחצי קרבנות נזיר לחוד וקרבן לחצאין לחוד דהכי אמרי' בפ' י"א דמס' נדרים דף פ"ג ע"א דאין קרבן לחצאין ועיין ברש"י והר"ן שם בד"ה אמר ליה אביי וכו'. אבל קשה דאיך כתב טעם ר"מ משום אין נזירות לחצאין שהרי בגמ' קאמר טעמא דר"מ משום כיון דאמר הרי עלי אחייב בכוליה קרבן וכי הדר אמר חצי נזיר לאו כל כמניה ולזה אפשר ליישב בדוחק דר"ש הוקשה לו קושיית התוס' ד"ה כי פליגי שהקשו אמאי קאמר האי לישנא כיון דאמר עלי וכו' לימא להדיא וכו' ולכך ס"ל לרש"י דה"ה דהוה מצי תלמודא לומר כן והו"ל טעמא דר"מ משום אין נזירות לחצאין נמי ונקט חד מתרי טעמי אבל קשה איך כתב והוא סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה משמע דבא ליתן טעם נהי דאין נזירות לחצאין מ"מ אימא דפטור מכלום ולזה כתב משום דר"מ סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וזה אינו דא"כ איך אמר רבא הכל מודים היכא דאמר קרבן חצי נזיר כוליה קרבן בעי לאתויי מ"ט אין נזירות לפלגא ואי האי טעמא דאין נזירות לפלגא לא מקני אלא משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה א"כ היכי אמר הכל מודים שהרי הא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ר"מ הוא דסבר הכי אבל רבנן פליגי עליה וס"ל אדם מוציא דבריו לבטלה כדאיתא פ"ק דערכין דף ה' ע"א ואף אם נאמר דתרי רבנן נינהו מ"מ מנ"ל לרבא לומר כן בפשיטות וצ"ע

ד"ה אמר רבא וכו' חצי קרבנות נזיר עלי וכו' עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה כוליה קרבן וכו' עכ"ל

בא"ד ואית ספרים דלא כתיב בהו הך אמר רבא וכו' עכ"ל ר"ל לא כתיב הך חלוקא קמייתא דאמר רבא הכל מודים כל היכא דאמר חצי קרבנות וכו' אלא חלוקא שניה הכל מודים היכא דאמר קרבנות חצי נזיר עלי כולי קרבן בעי לאתויי וקאי אנזיר גופיה אבל אי גי' חלוקא קמייתא ע"כ דקאי אנודר דאנזיר גופיה לא אייך לומר חצי קרבן מייתי ומינה דחלוקא שניה נמי דכוותה וק"ל

בא"ד ותו לא ולא אשכחן וכו' כצ"ל

בא"ד פי' עלי דאמר תחלה וכו' כצ"ל ר"ל דקא מפרש דבריו שאמר תחלה הרי עלי דזהו פתחו דקאמר ר"ל פירושו עמו

תוס' ד"ה דילמא וכו' אבל קשה וכו' וי"ל מתוך כך תפוק קטטה וכו' ומיהו ביום נסיעתו ליכא למיחש לקטטה ולהכי פריך וליפר לה איהו ביום נסיעתו אבל ראיתי להר"ן בנדרים דף ע"ג ע"א שתירץ על קושיית התוס' וז"ל ולי אפשר דבעל חייש דילמא בעינא למהדר בהפרה זו ואי מיפר הוא לא מצי הדר אבל כי משוי אפטרופוס מצי הדר בשליחותיה דשליח א"ד ז"ל ע"ש. ודבריו תמוהין דא"כ מאי פריך הש"ס וליפר לה איהו וכבר ראיתי לה' א"מ ז"ל שהניח בצ"ע ע"ש ונראה דוקא מהשתא עד יום הנסיעה הוא דמבטל לשליח מפני שמודיע לשליח שבטלו ושוב לא מצי השליח להפר לה אבל מיום נסיעתו ואילך מסתמא אינו מבטל לשליח מפני שאין השליח יודע שבטלו ומיפר לה ותבא אשתו לידי תקלה שתסמוך על הפרת השליח ואינה מקיימת נדרה כנ"ל

בא"ד ומשני וכו' עיין לה' א"מ ז"ל

ד"ה אמר רבא וכו' שאיחר תיבת חצי וכו' כצ"ל

ד"ה הפילה אשתו ולא ידעינן אי נפל הוא אי בן קיימא וכלו לו חדשיו וכו' עכ"ל פי' כגון שנולד חי ואח"כ מת ולא ידעינן אם כלו לו חדשיו או לא אבל אי ידעינן דכלו לו חדשיו הוי כן קיימא כיון דנולד חי ומ"ש או שמת במעי אמו ר"ל דלעולם ידעינן דכלו לו חדשיו אלא שנולד מת ושמא כבר היה מת במעי אמו הא לא ידעינן שכלו לו חדשיו השתא אפי' נולד חי אמרינן אינו נזיר נולד מת לא כ"ש אלא בדידעינן דכלו לו חדשיו אבל אי לא ידעינן דכלו חדשיו אם לא ונולד מת כיון דאיכא תרתי לריעותא ודאי דאינו נזיר וכ"ש אם ידעינן בודאי דלא כלו חדשיו ונולד מת דאינו נזיר ועיין למהריב"ל ח"ג סי' מ"ד דף כ"א ע"א

בא"ד ובגמ' מוקי לה כר"י דסבר לא מחית איניש נפשיה לספיקא ור"ש סבר מחית איניש נפשיה לספיקא וספק נזיר הוי וכו' כצ"ל

בא"ד הילכך טוב להתנות שאם לא התנה כל ימיו יהיה מקולקל לר"ש וכו' עכ"ל ומה"ט נמי גבי כרי נמי לר"ש יתנה ויאמר אם יש בו מאה כור הריני נזיר חובה ואם לא הריני נזיר נדבה ומכאן ק"ל על הר"ן והתוס' פ"ב דנדרים דף י"ט ע"א ד"ה ואלו וכו' שהקשו על מאי דאמרינן התם ספק נזיר חמור מודאו וז"ל וכ"ת ליתי עולה או שלמים וליתני וכו' ותירץ ה"מ דיעבד אבל לכתחלה אינו מגלח ע"ש והשתא הא דק"ל מתנאי נדבה דקרבן תקשה להו בפשיטות מתנאי נדבה דנזירות גופה דיתנה שיהא נזיר נדבה מעכשיו דמשנה ערוכה היא כדקאמר ר"ש להדיא ולא שייך תירוצם וראיתי לתוס' לעיל פ"ק דף ח' ע"א ד"ה שיהא בכרי זה וכו' שהוקשה להו קושיא זו מר"ש דהכא ותירצו שיוכל לבוא לידי חומרא כגון אם נטמא קודם שהתנה וכו' דלא יוכל להביא אשם טמא על הספק וכו' וביאור דבריהם אע"ג דאם הוא טמא ונדר בנזירות חל עליו נזירות כדפסק הרמב"ם פ"ו מה' נזירות דין ו' וא"כ יכול להתנות ולומר הריני נזיר נדבה מעכשיו מ"מ אינו מביא קרבן טומאה כדתנן לקמן דף ט"ז ע"ב וכדפסק הרמב"ם פ"ו מה' נזירות דין ח'. והנה לפום תירוץ זה א"כ גם קושיית הר"ן ותוס' שם מתרצה נמי בהכי אבל לפי דברי התוס' והר"ן דלא ס"ל כן מדלא תי' על קושייתם א"כ לא ידעתי מה יענו במשנה ערוכה דהכא דקאמר ר"ש יתנה וכו'. ושוב התבוננתי דגם לדברי התוס' לעיל נמי צריכין לתי' הר"ן ותוס' משום דנהי לא יוכל להביא אשם טמא על הספק מ"מ מצי להביא עולתו נדבה דקי"ל נמי דאין אשם מעכבו כרבנן לקמן דף י"ח ע"ב דפליגי אר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן ן' ברוקה וכך פסק הרמב"ם פ"ו דנזירות דין י"ב וא"כ צ"ל משום דיעבד אבל לכתחילה בעי אשם כתירוץ הר"ן ותוס' דנדרים ולפ"ז נוכל לדחוק דה"ה נמי דה"מ התוס'