באר משה (כריף) מט

חייב עצמו בחצי לסייעו לא הוי לחצאין כיון דבין בניהם מביאין קרבן שלם אבל אומר קרבנות חצי נזיר לא קאי לסייע נזיר אחר אלא על עצמו אומר כן והילכך צריך להביא קרבן שלם מאחר שלא מצינו נזירות לחצאין את"ד בביאור קצת ע"ש. וה' לח"מ כתב עוד לתרץ באומר קרבנות חצי נזיר כיון דהזכיר תיבת קרבנות אמרי' מדהו"ל לומר חצי קרבנות ואמר חצי נזיר משמע דרצה לומר חצי נזירות ולכך אמרינן אין נזירות לחצאין את"ד ע"ש ועוד נראה לתת טעם לרבינו ע"פ מ"ש בש"מ משם הרא"ש בתוספותיו וז"ל נדר ופתחו עמו פי' נדר ופירושו שפירש מה שאמרתי יהא עלי זהו לגלח חצי נזיר שלא אתחייב רק בחציו וצריך ליתן טעם מה בין זה לקרבנות חצי נזיר דמודו ביה דמשלם כוליה וי"ל דהתם קרבנות משמע משלם כי הדר אמר חצי נזיר לאו פי' בטוב דהרי עלי דקאמר חציו הוא דקבל עכ"ל והשתא ניחא דהאומר הרי עלי קרבנות חצי נזיר נמי כיון דקרבנות משמע הכל ע"כ דמה שאמר חצי נזיר אי אמרינן כוונתו חצי קרבן לאו פי' אלא סתירה ולכך אמרי' אין נזירות לחצאין וכונתו על הכל כמו דבריו הראשונים ואע"ג דקי"ל יש שאלה בהקדש וה"ה נזירות כדאיתא לעיל דף ט' ע"א ויכול להתחרט ולחזור כמ"ש התוס' לעיל דף ט' ע"א ד"ה לאתשולי קאתי וכו' ע"ש וא"כ ה"נ נימא דכוונתו נתחרט י"ל דשאני התם מצי לחזור משום שיכול לפרש דבריו כשנזרתי לא נזרתי אלא כך וכו' אבל הכא דאין יכול לפ' דבריו אין יכול להתחרט דקי"ל אין חזרה בהקדש כדפסק רבינו פט"ו מה' מעשה הקרבנות דין ה' ע"ש אלא שק"ק לפ"ז למה הוצרך הרמב"ם ליתן טעם שאין לנו חצי נזירות שהרי בלא"ה אפי' שיש נזירות לחצאין מ"מ כיון דסתר דבריו הראשונים תפוס לשון ראשון משום דאין חזרה בהקדש כדפסק רבינו פט"ו מה' מעשה הקרבנות אלא ע"כ משמע משום דגם לישנא קרבנות נמי נוכל לפרשו נמי חצי קרבנות כמו הרי עלי לגלח והילכך הוצרך לתת טעם אין נזירות לחצאין ואין לנו אלא דברי הרב כ"מ וה' לח"מ ז"ל. והנה הראב"ד סובר דהאומר הרי עלי קרבנות חצי נזיר והאומר הרי עלי לגלח חצי נזיר שוין הם דבתרוייהו אמרינן נדר ופתחו עמו שהחצי שאמר הוא לחייב עצמו אמר ולפרש שבאותו החצי הוא שפתח תחילה אבל כשאומר קרבנות חצי נזיר אמרינן אין נזירות לחצאין כן שיעור דבריו ע"ש. וצ"ל דס"ל לחלק משום דהוי חד דבורא כדכתיבנא א"נ דס"ל לחלק בין היכא שהקדים אמירת עלי משום דחצי קאי אעלי כמ"ש התוס' וכ"כ ה' כ"מ והלח"מ ז"ל ע"ש ולפ"ז צ"ל דמ"ש הראב"ד וז"ל אבל כשאמר תחלה קרבנות כל קרבנות קאמר וכו' ע"ש אינו ר"ל משום דמשמעות קרבנות משמע כל הקרבנות וכשאמר חצי נזיר הוי סתירה דא"כ גם האומר הרי עלי קרבנות חצי נזיר הוי נמי הכי דמאי שנא אלא כוונתו ר"ל דמפרשי' דבריו כל קרבנותיו קאמר וסמך אמה שמבאר והולך שכתב וז"ל וכשאמר חצי נזיר אין נזירות לחצאין ר"ל והילכך כיון דאין נזירות לחצאין ע"כ אמרי' דכוונתו כל קרבנותיו קאמר ודו"ק ועיין לה' יתר הבז ז"ל בליקוטי הרמב"ם לה' נזירות

שם גמ' ורבנן סברי נדר ופתחו עמו וכו' ראיתי מי שהק' וז"ל יש לתמוה דלעיל דף ט' ע"א פריך והא נדר ופתחו עמו ומאי פריך הרי בכאן מצינו דפליגי בהאי וא"כ כיון דב"ש ס"ל כיון דאמר הריני נזיר התחייב בנזירות וכי אמר מן הגרוגרות לאו כל כמניה וב"ה סברי ה"ל נדר ופתחו עמו כמו הכא ממש ואיך פריך והא נדר ופתחו עמו דמשמע דזה מוסכם לכ"ע עכ"ל ולק"מ דתלמודא הכא סמך נמי אשנוייא דלעיל דמשני רבנן לטעמייהו דיש שאלה בהקדש וב"ש סברי אין שאלה בהקדש וה"נ איכא לשנויי הכא וק"ל

שם במשנה נולד לו בת וכו' אינו נזיר וכו' ונראה דה"ה נמי אם אמר הריני נזיר כשתהיה לי בת ונולד בן דאינו נזיר משום דבת קאמר ולא בן אמנם לפי מ"ש התוס' שכוונת הנודר ליתן הודאה ושבח להקב"ה וכו' אפשר כ"ש שהוא נזיר שהרי יגדל השבח וההודאה דודאי בן עדיף ליה טפי וע"כ דכוונת הנודר אפי' בת קאמר והא דלא קתני רישא דמתני' רבותא הריני נזיר לכשתהיה לי בת ונולד בן דהוי נזיר י"ל משום דבעי למתני סיפא נולד בת טומטום אינו נזיר כדקאמר בגמ' אמנם נראה שמתוך דקדוק המש"ל ז"ל משמע דלא ס"ל הכי והוא שראיתי לו פ"ק מה' נזירות דין י"ז שנסתפק באומר הריני נזיר לכשיהיה לי בן או בת וילדה טומטום מהו מי אמרינן כיון דלבן ולבת הוי נזיר כי ילדה טומטום הוי נזיר דהא בין הכי ובין הכי קבל הנזירות א"ד טעמא דמתניתין כשילדה טמטום אינו נזיר לאו משום דילמא נקבה אלא משום דדעתו על הודאי ולא על הספק כמ"ש התוס' את"ד ע"ש והשתא אם איתא שהרב יסבור דהאומר בת וילדה בן הוי נזיר אמאי הוצרך להסתפק באופן זה באומר בן או בת שהרי בפשיטות הו"ל להסתפק באומר בת לחוד וילדה טומטום כיון דכוונתו דאפי' בת קאמר א"כ בין הכי ובין הכי קבל הנזירות א"ד וכו' אלא משמע דס"ל להרב דבת דוקא קאמר ולא בן דאף למ"ש התוס' דכוונתו שבח והודאה מ"מ אפשר דניחא ליה טפי בבת ולא בבן וא"כ כשילדה נמי טומטום אינו נזיר דשמא זכר. שו"ר פ' מי שמת דף קמ"א ע"א דפריך תלמודא עלה דמתני' דקתני ילדה זכר מנה ילדה נקבה מאתים למימרא דבת עדיפא ליה מבן והא אמר ר' יוחנן וכו' ומסיק היכא דמבכרת בת עדיפא ליה משום דבת תחלה סי' יפה לבנים ע"ש הרי להדיא דבן עדיף ליה אלא א"כ היכא דהויא בת תחלה אז עדיף ליה בת ולפ"ז נראה דהכא גבי נזירות היכא דמבכרת דהוי בת תחלה ואמר הריני נזיר לכשתהיה לי בת ונולד בן אינו נזיר דדוקא בת קאמר דעדיפא ליה אבל היכא דאינה מבכרת ואמר בת ע"כ כוונתו אפי' בת קא קאמר שהרי בן עדיף ליה טפי ומיהו כל זה לפי דברי התוס' שכתבו דכוונת הנודר ליתן שבח והודאה אבל הרמב"ם פ"ק מה' נזירות דין י"ז העתיק המשנה סתם ומסתמא דס"ל דטעמא דמתניתין משום דניזיל בתר לשון הנודר וא"כ ה"ה נמי אם אמר בת ונולד לו בן דאינו נזיר נמי משום דבת הוא דקאמר ואפשר דמה שלא נסתפק ה' מש"ל באומר בת לחוד משום דבשיטת הרמב"ם קאי דאם נולד בן אינו נזיר או אפשר משום דהיא גופא מספק"ל לה' אי בת דוקא או אפי' בת קאמר ומ"מ כל זה הו"ל להרב לבאר ודו"ק. ודע שראיתי במכילתא פ' משפטים בפ' י"א גבי פסוק או בן יגח או בת יגח וכו' דדריש אין לי אלא בן גמור או בת גמורה טומטום ואנדרוגינוס מנין ת"ל או בן יגח או בת יגח וכו' ע"ש ונראה דאין לפשוט מכאן ספקו של ה' ז"ל אלמא אע"ג דכתיב בן או בת אצטריך או תניינא לרבות טמטום דשאני הכא משום