באר משה (כריף) מד

היינו אליבא דרבינא דאמר מודה ר"ש ברישא דרישא אבל לר' יהושע בן לוי דחלוק היה ר"ש ה"מ למנקט גם רישא דרישא ודו"ק

ד"ה ולר"ש דאמר וכו' בבת אחת כגון דאמר הריני נזיר סתם וכו' עכ"ל עיין לחידושינו לעיל פ"ק דף ד' ע"א ברש"י ד"ה ואב"א וכו' ודו"ק

ד"ה אב"א וכו' ל"א וכו' דלבו אונסו וכו' דר' כהנא ודר' אסי וכו' ראיתי מי שהקשה דהני נדרי שגגות מקרו כדאיתא פ"ג דנדרים דף כ"ה ע"ב והיכי קרי להו הכא נדרי אונסים עכ"ל ולק"מ דשוגג נמי מקרי אונס דאנוס הוא מחמת ששגג וכן רש"י עצמו כתב לבך אנסך והיינו אונס השוגג אבל נדרי אונסין דחשיב היינו אונס אחרינא ולכך חשיב להו תרתי נדרי שוגגים ונדרי אונסין ותדע דבפ"ג דשבועות דף כ"ו ע"א מייתי עלה האדם בשבועה פרט לאנוס ועיין לכ"מ ז"ל פ"ק מה' נזירות דין ט"ו וק"ל

אבל ק"ל לפי ל"א דאונס הלב חשיב נדרי אונסין א"כ ברישא נמי אמאי לא הוי נדרי אונסין שהרי בלבו נמי שהנזיר מותר ביין ומאי משני וצ"ל דלא חשיב נדרי אונסין אלא כשנדר אכולי מילי ואז לבו אנסו אחדא אבל ברישא שלא קבל איסור היין לא. ושו"ר למהרימ"ט ח"א סי' ס"ח דף מ"ה ע"ד שהוק' לו כן ותירץ דמה שלבו אונסו לא חשיב אונס משום דדברים שבלב אינם דברים אבל הכא דמוכחא מילתא שהרי חזינן שאינו יכול לחיות בלא יין הילכך הוו דברים עכת"ד ע"ש. ודע דלפי ל"א דרש"י מבואר בפשיטות דטועה בדין מקרי שוגג וכן פסק הרמב"ם להדיא פ"ק מה' נזיר דין ט"ו כל"א דאינו נזיר מפני שבכלל נדרי שגגות ע"ש אלמא אע"ג דידע בנפשיה דקבלן עליו נזירות אפ"ה כיון שהוא סבור שמותר ביין הו"ל שוגג ואינו נזיר אמנם ראיתי להתוס' בפ"ג דמס' בכורות דף כ"ג ע"א ד"ה סבר וכו' שכתבו כן בדרך שמא שכתבו וז"ל ושמא הא חשיב שוגג כסבור שמותר לבטל עכ"ל ע"ש וראיתי להמש"ל פרק ט"ו מה' מ"א דין כ"ה שכתב דדברי התוס' הם הפך דברי הרמב"ם פ"ה מה' תרומות דין ח' שכתב דאם שגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד וכו' ע"ש אלמא דס"ל דטועה בדין חשיב מזיד ומעתה דברי הרמב"ם סתרי אהדדי הך דפ"ה דתרומות עם ההיא דפ"ק מה' נזירות. שו"ר כה קול אליהו שו"ת א"ה סי' ט' דף ז' ע"ב שהק' קושיא זו ושם סי' יו"ד דף ס"א ע"ד כתב לחלק דשאני מפרש מן הטמא על הטהור החמירו ביה טפי משום דגרוע לא חוי לאכילה כלל ע"ש ועיין לה' לח"מ ז"ל ולה' מש"ל פ"ד מה' נזירות דין י"ג ועיין בס' קול אליהו דף ס"ב ע"א וכעת לא נתיישבתי עד אם יגזור ה' בחיים אכי"ר ועיין ערך השלחן נר"ו י"ד סי' צ"ט ס"ק יו"ד

שם גמ' ואב"א בנדרי אונסין קמפלגי ובפלוגתא דש דשמואל ור' אסי וכו' וצ"ל דשמואל ור' אסי לא ס"ל כהאי שנוייא אלא כאידך שנויי דאל"כ תקשי להו לימא דפליגי בפלוגתא דתנאי ועי"ל דלעולם ס"ל כהאי שנוייא ומ"מ לא קשה לפי הדרך שכתב כללי הגמ' דמאי דפריך תלמודא לימא כתנאי הכוונה לימא הלכה כפלוני ולכך כיון דאינו מבואר להדיא דתנאי פליגי בהכי ואיכא לפרושי דפליגי במילתא אחריתי א"כ לא שייך לומר הלכה כפלוני ועיין לחידושונו לעיל פ"ק דף ו' ע"ב

תוס' ד"ה שומע וכו' והשתא ניחא נמי הכא דהא איכא לפרושי נמי כאידך שנויי ולכך לא מצו למימר הלכה וכו' ודו"ק

תוס' ד"ה דברי הבאי וכו' א"נ מייתי ליה דין זה הכא דאין פיו ולבו כצ"ל ר"ל נהי דלא דמו ממש לנדרי אונסין מ"מ מייתי לה להא דנדרי אונסין הכא משום דמחד טעמא הם מטעם דאין פיו ולבו שוין ולכך מייתי להו לומר כי היכי דהתם בעי שאלה מטעם דאין פיו ולבו שוים אע"ג דבלבו אדעתא דאונס לא נדר הוו דברים שבלב ואינם דברים ה"נ צריך שאלה משום דאע"ג דבלבו אדעתא דאונס לא נדר אין פיו ולבו שוין. ומיהו למ"ד לא בעי שאלה צ"ל דס"ל דאע"ג דדברים שבלב אינם דברים מ"מ בכה"ג דמוכחא מילתא דאדעתא דהכי לא נדר הוו דברים ועיין להרע"ב פ"ג דנדרים משנה ג' ולפי תירוץ זה ניחא מה שיש לדקדק מאי שנא גבי נדרים דלא פליגי ר"ש ורבנן אי אנהו ד' נדרים צריכין שאלה או לא וגבי נזירות הוא דאפליגו הכא אלא י"ל דלרבותא אפליגו גבי נזירות אע"ג דלא דמו כ"כ לנדרי אונסין אבל לדברי ר"ת קשה. וראיתי למהרימ"ט ח"א סי' ס"ח דף מ"ח ע"ד שהק' לר"ת שהאונס בא אחרי כן א"כ אמאי קתני מתני' אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי אפי' לא סבור בכך מתירין לו מטעם שהוא עכשיו אנוס בשלמא לפי א"נ דבשעת הנדר ידע האונס וה"א סבר וקביל הילכך הוצרך לומר סבור הייתי וכו' את"ד ע"ש וראיתי בשיטה מקובצת שכתב משם ר"י מצאתי וכו' ע"ש כנר' שהרגיש בקושיא הלזו וזה ת"ד דלרבותא קאמר סבור הייתי שהיה בדעתי אף שקבלתי עלי האונס מ"מ חכמים מתירין לי כ"ש דדין הוא שיתירו לי כי וראי לדעת אלו האונסין לא קבלתי עלי עכ"ד ע"ש. ודע שראיתי עוד בש"מ שתירץ לקושיית התוס' וז"ל ותירץ הר"מ דמ"מ טעמא דמתני' כמו טעמא דנדרי אונסין דהתם הוי טעמא משום דאין פיו ולבו שוין דאדעתא דאונס לא נדר במתני' נמי בשעה שקיבל עליו הנזירות לא היה בדעתו לאסור עצמו ביין ולא היה פיו ולבו שוין הילכך לרבנן לא בעי שאלה עכ"ל ונראה דקושייתו אינה כמו שהק' התוס' דמסתמא לא גמר ונדר ולא בעי שאלה לכ"ע אלא אדרבא להיפך כיון דבשעת הנדר ידע האונס א"כ מסתמא סבר וקבל ובעי שאלה לכ"ע דהשתא יבא תירוצו על נכון כמובן ודו"ק

שם גמ' ואני אכולה דבורא משמע או דילמא וכו' בירושלמי מבעיא ליה נמי הכי ומסיים וז"ל אן תעבדיניה ואני על כל דבורו אמר ואני נזיר וכו' ועיין במפרש לה' פני משה ז"ל וראיתי בספר צדקה לחיים ז"ל בליקוטי הרמב"ם בהלכות נזירות שהביא פי' אחר בכוונת הירושלמי משם מר אביו זלה"ה ע"ש ולפי דבריו מאי דמסיים עוד הירושלמי וז"ל אמר ר' ייסא הדא אמרה אחד שאמר הריני נזיר ק' יום ושמע חבירו וכו' ע"ש קאי אבעיא קמייתא ואע"פי דאין מפורש בה בהדיא דקאי אדיבורא קמא מ"מ כיון דפירושא מיהת הכי הוא וק"ל

שם גמ' ועלי בהא מילתא וכו' והא דלא קאמר אלא ועלי לגלח לבד י"ל דה"ק ועלי כמו שאמרת להיות נזיר וגם לגלח נזיר כ"ה בש"מ ע"ש

רש"י ד"ה אמר הריני נזיר וכו' ביום תגלחתו עכ"ל נראה מפי' דזהו פי' ועלי לגלח