באר משה (כריף) לז

מתני' כהאי תנא ע"כ דלל"א גרסינן להיפך מתני' דלא כהאי תנא וקאי אב"ה ובזה מיושב קצת לישנא דקאמר מתני' וכו' משמע דקאי אסתם מתני' ולא אר"י בלחוד ודו"ק

עוד נר' דהוצרך מרן הכ"מ ז"ל לשבש הגי' משום דס"ל דסתם מתני' דקתני לב"ש נזיר אינו ר"ל נזיר ותו לא והכריחו מכח קושיית התוס' ד"ה וב"ה כר"ש וכו' שכתבו דהוצרך לומר וב"ה כרבי שמעון משום דאכתי לב ה נהי דנזיר לא הוי נדור מיהא ליהוי וכו' וא כ מכ"ש דתקשה נמי הכי לב"ש כאן דס"ל דנזיר אמאי לא הוי נמי נדור והילכך ס"ל ל"ה דאין ה"נ דמאי דאמרי ב"ש מכ"ש דהוי נמי נדור ובהכי מתיישב נמי דברי הכ"מ שכתב דאל"כ הל"ל וב"ה לא אמר כלום וכו' והוא מגומגם שהרי כיון דב"ש קאמרי נזיר לכך קאמרי ב"ה אינו נזיר ומהיכא תיתי שיאמרו לא אמר כלום כיון דלב"ש נמי אינו נדור אבל לפי מאי דכתיבנא ניחא כיון דלב"ש קאמרי נזיר וכ"ש נדור א"כ הו"ל לב"ה לומר לא אמר כלום ודו"ק. וראיתי להלח"מ ז"ל שהק' לדברי מרן ז"ל דא"כ לר"י במאי פליגי ב"ש וכו' ע"ש ונר' דלא ק' דאע"ג דלר' יודא לא הזכיר לב"ה לאו משום דמודה לת"ק אליבא דב"ה אלא משום דממילא נשמע לב"ה דלא הוי נדור ופליג את"ק גם אליבא דב"ה וכן ראיתי לה' אורח מישור ז"ל שכ"כ וכתב עוד דלפ"ז א"ש קושיית התי"ט וכי ר"י טעמא דב"ש אתי לאשמעי' וכו' ע"ש

ונראה דכן משמע מדברי התי"ט עצמו שהק' וז"ל אע"ג דלת"ק נמי לב"ה ס"ל הוי נדור וא"כ ד"י לא אתא לאשמעי' אלא טעמו דב"ש ל"ק וכו' ע"ש משמע להדיא מלשונו אבל אי ת"ק ס"ל דלב"ה הוי נדור ניחא והיינו משום דממילא דר"י פליג את"ק גם אליבא דב"ה וא"כ טעמא דב"ה נמי אתא לאשמעי'. ודע דהתי"ט סיים עוד וז"ל אבל הרמב"ם כתב בפירושו וכו' וגם בחיבורו וכו' ע"ש ואלו לא כתב אלא דבחיבורו וכו' הוה מפרשי' כוונתו ר"ל אבל להרמב"ם ניחא דלא תקשי טעמא דב"ש וכו' והיינו כדכתי' אבל כיון דהביא גם דבריו דבפירושו ע"כ דכוונתו דחוזר על פי' ה' ותוס' כלומר דלא כה' ותוס' שהרי לדברי הרמב"ם בפי' כיון דמפרש דר"י אתא לומר דב"ש אית להו נזיר אלא בעי עד שיאמר נזיר וקרבן א"כ ודאי דלגבי ב"ה לא מיירי כלל ומודה לת"ק ושפיר פליגי ב"ש וב"ה לר"י פלוגתא עצמה דפליגי אליבא דת"ק לשיטת התי"ט דלית ליה כמו שתירץ ה' א"מ לפי דברי פי' המשנה להכ"מ וא"כ איך כותב התי"ט דלהרמב"ם ניחא ועיין להרב שושנים לדוד ז"ל ונראה שהרב לח"מ לא ראה דברי הר"מ בפי' המשנה שהרי שפיר פליגי ב"ש וב"ה לר"י כדכתי'. ודע דלפי דברי הר"מ בפי' המשנה צ"ל דהוה גריס בגמ' גבי ל"א במקום ב"ש כר' יודא צ"ל ב"ש כר' יוסי וכן בלישנא קמא הכי גריס ב"ש סברי אלא כר"מ וכר' יוסי שהרי ר' יודא לא איירי כלל בנדור ודו"ק ועיין לה' אורח מישור ז"ל בדברי הגמ' שכתב וקרוב לשמוע דט"ס הוא וכו' ע"ש ונר' שמוכרח הוא לדעת הרמב"ם כדכתי' ודו"ק. ודע שבסוף דברי הלח"מ יש בו ט"ס וכבר ראיתי לה' חק נתן ז"ל בליקוטיו להרמב"ם שהגיהו על נכון וברור

שם גמ' וב"ה אומרי' נדור ואינו נזיר מכאן ק"ל על ה' מהרימ"ט ז"ל ח"א סי' ך' דף י' ע"ג וכמו שכתבנו בחידושינו לקמן דף י"א ע"א במשנה ע"ש

שם גמ' מאי אריא דתני מן השעורים ליתני מן העדשים וכו' אין להקשות דילמא נקט שעורים לרבותא דרבי שמעון דפוטר דכח התירא עדיף אע"פ דלא כהילכתא כדמוכח ריש פ"ק דביצה דף ב' ע"ב גבי פלוגתא דב"ש וב"ה ע"ש י"ל כיון דטעם דרבי. שמעון משום שלא התנדב כדרך וכו' אין כאן שום חידוש בשעורים טפי מעדשים דליכא למטעי כלל אבל גבי ת"ק איכא חידוש דאיכא למטעי וכה"ג כתבו התוס' פ"ב דברכות דף ט"ו ע"א ד"ה להודיעך וכו' ע"ש ודו"ק. ועיין להר"ן פ"ב דמס' נדרים דף י"ט ע"ב ד"ה אלא להודיעך וכו' ודו"ק

שם גמ' מ"ט קהדרת בך משום דלא קתני מן העדשים דילמא לא מבעיא קאמר וכו' ק"ק מנ"ל דמה"ט הוא דהדר ביה דילמא דהדר ביה כי היכי דאוקי מתני' אליבא דב"ה ולא כיחידאה לפי פי' התוס' דהדר ביה ומוקי לה כר' יוחנן דאמר אפי' תימא ד"ה ומה גם דהילכתא כב"ה ויש ליישב משום דשנוייא דר' יוחנן שנוייא דחיקא טפי דהו"ל העיקר חסר דמיירי באומר וכו'. אבל ק"ק מנ"ל לתלמודא דהדר ביה ממאי דמוקי לה כב"ש דילמא איפכא דהדר ממאי דאמר ל"ש וכו' וכר' יוחנן ובאומר ושנויא דחיקא הוא והדר מוקי לה כב"ש ולא מבעיא קאמר וי"ל מסתמא אורחיה דגמ' מתחלה מפרש למתני' מני היא דמוקי לה כמאן ולבתר שקיל וטרי ואומר ל"ש וכו' וא"כ ע"כ דהדר ממאי דאמר תחלה אבל אכתי ק' מאי פריך אר' יוחנן והא ר"י הוא דאמר באומר וכו' אימא דר' יוחנן נמי הדר ביה דמתחלה מוקי לה באומר ודוקא שעורים ואח"כ הדר ביה משום דשנויא דחיקא ומוקי לה כב"ש דחזקיה ואפי' עדשים וי"ל דודאי דטפי ניחא לשנויי לדבריו דחזקיה מלומר חזר בו וק"ל

דף י' ע"א תוס' ד"ה פרה זו וכו' ונראה לפרש שאין האדם אומר כלום וכו' ולא שייך בה נזירות רק שתהיה מופרשת לאיסורא וכו' עכ"ל הוצרכו לזה עיין להמש"ל ז"ל פ"ב מה' נזירות דין ח' ד"ה ודע שמה שכתבו וכו'. ודע שמ"ש עוד ה' מש"ל וז"ל בד"ה ודע שהייתי סבור לומר שמלת אדם המוזכרת במשנה לפי פי הר"ר יוסף עכ"ל טעות נפל וכו' וכצ"ל שמלת אני המוזכרת במשנה אף לפי פי' התוס' וכו' עכ"ל והיינו לפי ונראה לפרש שכתבו התוס' וק"ל

בא"ד מיהו צ"ע וכו' אע"ג דלא הזכיר נזירות כלל עכ"ל הס"ד כצ"ל וראיתי לה' מש"ל ז"ל פ"ב מה' נזירות דין ח' בד"ה תנן וכו' שכתב בסוף דבריו וז"ל ובאמת דמלבד מה שהקשו התוס' דלפ"ז מאי פריך והאמרוה ב"ש חדא זימנא וכו'. עוד אני תמיה בעיקר הדין כיון שהוא לא הזכיר נזירות על עצמו מהיכא תיתי שיתחייב בנזירות וצ"ע עכ"ל ואני תמיה על הרב ז"ל גם על התוס' שהרי בירושלמי דמכלתין איתא להדיא כדברי התוס' וז"ל הירושלמי ראה גוי עובר אמר ראו מה אומר הגוי הזה ה"ז נזיר ופי' המפרש ה' פני משה אמר שמעתי מפי הגוי הזה שאמר הריני נזיר לא אמר נשמעינה מן הדא אמרה פרה זו כלום אמרה אלא משום שהוציא נזירות מפיו וכיון שהוציא נזירות מפיו ופי' המפרש ה' פני משה לא אמר אם שאלנו הגוי שחקרנו אחריו ולא אמר הריני נזיר אפ"ה הוי נזיר כיון שהוציא נזירות מפיו נשמעינה ממתני' כלום אמרה הפרה אלא