באר משה (כריף) לב

היינו מדאורייתא עיין כ"מ ז"ל פ"ט מה' טומאת מת דין י"ב א"כ אמאי ספק נזיר אינו מביא קרבן משום חולין בעזרה לפי' הר"ן או משום הקפה לפי' ר"י שהרי כיון דמדאורייתא אזלינן לחומרא א"כ אמאי הוי חולין בעזרה ואמאי עובר אאיסור הקפה וצ"ע. ואין להק' בעיקר המחלוקת דר' יודא דמיקל בס' נזיר ור"ש מחמיר ממ"נ ק' למ"ד ספיקו דאורייתא לחומרא מן התורה אמאי ר' יודא מיקל בספק נזיר ולמ"ד ספיקא דאורייתא לקולא מן התורה אמאי ר"ש מחמיר בספק נזיר די"ל דשאני הכא משום דתלוי בדעתו של נודר דלמר אמרינן דעתיה שיהא ספק נזיר משום דחמור מודאו ולכך אפי' ספיקא דאורייתא לחומרא בעלמא הכא לא ולמר אמדי' דעתיה דניחא ליה בנזירות אף שיהא ספק נזיר דאדם מכניס עצמו אפי' בספק חמור ולכך אפי' ספיקא דאורייתא לקולא בעלמא הכא לא ודו"ק. ודע שראיתי לה' ערך השלחן נר"ו חי"ד שנדפס מחדש סי' ק"י דף צ"ו ע"ג ד"ה וראיתי וכו' שכתב משם הרשב"א בתשו' דהא ספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא היינו דאזלי' הכא והכא לחומרא מדאוריית' ע"ש והשתא ניחא הך דספק נזיר דחשיב חמור מודאו דלגבי קרבן ניזיל לחומרא דלא מייתי חולין בעזרה וכן לא יעבור אהקפה ולגבי יין אסור כל ימיו ומיהו לפי דעת הר"ן בתשובה שהביא ה' דס"ל דחשיב כודאי דלא ס"ל כהרשב"א ע"ש א"כ לדידיה הדרא קושיין לדוכתא וצ"ע כעת ועיין עוד לחידושינו לקמן פ"ד דף כ"ד ע"ב בד"ה שלאחר מיתת וכו' ודו"ק. מיהו אחר זמן רב יש מי שהשיב לי דשאני הכא דאיכא חזקה דמנגדת דאוקי גברא אחזקתיה דלא היה נזיר ועיין למהרש"א בפ"ב דסוטה דף כ"ח ע"א ד"ה מה ת"ל וכו' ועיין לחידושינו פ"ג דקידושין דף ס"ו ע"ב ברש"י בד"ה והיתה לו ולזרעו וכו' ודו"ק. ודע דלפי דברי ר"י דספקו חמור מודאו משום איסור הקפה ק"ק לישנא דתלמודא פ"ב דנדרים דף י"ט ע"ב דקאמר דאילו גבי נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן וכו' דלאיזה תכלית נקט ומביא קרבן דמאי נ"מ בהבאת הקרבן דמה שייך חומרא או קולא אם מביא או אינו מביא בשלמא לפי' הר"ן ולפירש"י א"ש דה"ק כיון דמביא קרבן דלא הוי חולין בעזרה מצי לגלח ודו"ק

ודע דעל מה שהק' הר"ן פ"ב דנדרים נהי דחטאת לא מצי לאתויי בתנאי וכו' ליתי עולה או שלמים וכו' דהא קי"ל אם גילח על א' משלשתן יצא וכו' וראיתי לה' מש"ל ז"ל שכתב וז"ל ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דמחלוקת ר"ש ור"י תלוי במחלוקת אחר וכו' דר"ש אית ליה וכו' ומשו"ה אית ליה ספק נזירות להחמיר דאין ספיקו חמור מודאו שהרי יכול לקיים וכו' את"ד ע"ש באורך. ואחר המחילה תמהני איך יכול הפה לדבר דלר"ש אין ספיקו חמור מודאו שהרי תלמודא קאמר להדיא ור"ש היא דאמר אדם מכניס עצמו לדבר שספיקו חמור מודאו וכו' והרב עצמו הזכיר לדברי הגמ' הללו בתחלת לשונו ד"ה תנן וכו' וצ"ע. ועיין עוד לחידושינו לקמן פ"ו דף מ"ה ע"א בד"ה תגלחת וכו' מה שהקשינו עוד על דברי ה' ודו"ק ועיין עוד שם ע"ב לחידושינו בגמ' גבי הא דקאמר ר' יודא אומר וכו' ודרך אגב וכו' ע"ש

ד"ה הריני נזיר דספיקו דנזיר חמור מודאו וכו' עכ"ל ק"ק אדרבא האי טעמא דספיקו חמור גורם דלא אמרי' ספק נזירות להחמיר דמה"ט ר' יודא מתיר כדאיתא פ"ב דנדרים דף י"ח ע"ב ותו קשה מהו הא דכתב עוד רש"י וז"ל דאילו ודאי וכו' לא היה נזיר וכו' עכ"ל משמע דפי' חמור מודאו דקאמר אינו ר"ל חמור מודאו נזיר אלא ר"ל חמור מודאי שאין בו מאה כור שאינו נזיר וזה אינו דא"כ מאי אריא נזיר שהרי בכל האיסורין נמי כן הוא דמספק אזלי' לחומרא אבל חמור מודאו ר"ל חמור מודאי נזיר כמ"ש רש"י עצמו בדבור שלפני זה וכ"ה בפ"ב דנדרים ונראה להגיה בדברי רש"י וכצ"ל אע"פי שספקו דנזיר וכו' ומ"ש דאילו ודאי וכו' חוור על מ"ש ספק נזירות להחמיר וחזר וביאר עוד ביאור אחר ביאור היכי דמי ספק נזירות להחמיר דאלו ודאי וכו' ודו"ק

תוס' ד"ה הריני נזיר וכו' קופה ריקנית לפניו וכו' כצ"ל

ד"ה וליחזייה וכו' ולכך פריך לחומרא ממשמעות לשונו אבל הכא קס"ד דאין אדם מכניס וכו' עכ"ל ק"ק כיון דטעמא דאזלי' לקולא משום דאין אדם מכניס א"כ אמאי הוצרכו לומר דלעיל פריך משום משמעות לשונו ת"ל בפשיטות דלעיל אין ספיקו חמור מודאו דודאו נמי אין מגלח כל ימיו כיון דמהלך העולם ת"ק שנה דבהדיא אמרינן לעיל דף ז' ע"א האומר הריני נזיר אלף שנה דאינו מגלח כל ימיו כפירש"י ותוס' שם וכבר כתבתי יישוב לקושיא זו במשנה אבל אכתי קשה אימא דלעיל דפריך לחומרא מטעם דמסיק הכא דבנזירות ארוך כיון דממ"נ נזיר לא מצי לסלוקי נפשיה והתם נמי ממ"נ נזיר אחת קטנה ולא מצי לסלוקי נפשיה ולהביא קרבן דשמא נזירות ארוך עד סוף העולם ועדיין לא השלים נזרו והוי חולין בעזרה. תו ק"ק דתוס' לעיל דף ז' ע"א ד"ה ואמאי וכו' כתבו הכרח לדברי המתרץ דמשני ה"ק אריכא לי וכו' משום דהו"ל להזכיר מנין סוף העולם וכו' ע"ש והשתא לפי תירוצם הכא דפריך משום משמעות הלשון אמאי הוצרכו כלל לאותו הכרח שהרי כיון דתריץ משמעו' הלשון דה"ק אריכא לי וכו' א"כ ממילא ע"כ דספק נזירות להקל ונראה לישב דלעיל דהוצרכו לאותו הכרח משום דאל"כ כיון דממ"נ נזיר אזלינן לחומרא והכא דהוצרכו למשמעות הלשון משום דלא א"ש תירוץ הגמ' דה"ק אריכא לי וכו' שהרי עיקר התירוץ הוא אותו הכרח שכתבו התוס' לעיל דהו"ל להזכיר מנין סוף העולם וא"כ הו"ל העיקר חסר ולכך כתבו דלעולם ידע תלמודא דלא אזלי' לחומרא אע"ג דממ"נ נזיר מכח אותו הכרח ועיקר קושיית המקשה משום משמעות הלשון איך מתרצינן דבוריה וזהו דפריך והא מכאן ועד סוף העולם קאמר משמע דמכח משמעות הלשון הוא דפריך ולזה משני שפיר דה"ק אריכא לי וכו'

אבל ק"ק דאכתי תק"ל מהא דפריך לעיל ולהוי כל פרסא ופרסא ולהוי כל אונה ואונה מי לא תנן וכו' ופירש"י דאמתני' דמכאן ועד מקום פלוני פריך והשתא קשה איך פריך לחומרא כיון דאיכא לפרושי משמעות לשונו כמנין הימים וגם לפי' התוס' לעיל שכתבו דאמתני' דמכאן ועד סוף העולם פריך קשה ג"כ כיון דמשני דה"ק אריכא לי וכו' היכי הדר פריך לחומרא שהרי אע"ג דממ"נ נזיר מ"מ יביא קרבן ויסתלק לר' יודא כדמסיק הכא כיון דהספק אי נזירות אחת אי נזירות הרבה כמנין של פרסה ופרסה ועל כל ל' יבוא קרבן וא"כ אכתי קושיית התוס' במקומה עומדת דהכא פריק לקולא מכח מתני' דטהרות דספק נזירות