באר משה (כריף) לא

הכי דמאי שנא וא"כ קשה אמאי הוצרך תלמודא להך טעמא כלל משום דלא דמי לכרי וממה נפשך נזיר ומשום חשש חולין בעזרה תפוק ליה בפשיטות דאפי' דמי לכרי דלא הוי ממ"נ נזיר כגון מלא קופה חרדל אם יש בכרי וכו' דהוי הספק אי נזיר או לא אפ"ה ע"כ דמודה ר"י דאזיל לחומרא שהרי כיון דטעמא דר"י דאזיל לקולא משום דספיקו חמור מודאו דנזיר ודאי מגלח ומביא קרבן וספיקו אינו מביא משום דשמא חולין בעזרה וכמ"ש התוס' ד"ה ולחזייה וכו' וכ"ה בהדיא בפ"ב דנדרים דף י"ט ע"ב וכ"כ ה' עצמו בפ"ב מה' נזירות דין ה' בסוף דבריו בד"ה כתב הראב"ד בסיום דבריו וכו' ועיין לחידושינו לקמן דף י"ג ריש ע"ב א"כ הכא גבי נזירות ארוך של חרדל לא הוי ספיקו חמור מודאו שהרי כיון דודאו דינו כמו האומר אלף שנה דאינו מגלח לעולם וא"כ אזלינן לחומרא דכ"הג קאמר תלמודא להדיא פ"ב דנדרים דאי לא הוה ספיקו חמור מודאו אזלינן לחומרא ועיין להלח"מ ז"ל פ"ד מה' נזירות דין ו' אלא ע"כ דודאי דחרדל ושער ראשו חשיב אין לו קצבה כיון דתלה בדבר שא"א למנותו והוי כדין נזיר עולם והילכך הוי ספיקו חמור מודאו דאילו ודאי נזיר עולם הכביד שערו מקיל ומביא קרבן ועל ספיקו לא כדאיתא בפ"ב דנדרים וכה"ג ק"ל על דברי התוס' ד"ה ולחזייה וכו' שהוצרכו לומר דלעיל גבי מכאן ו ועד סוף העולם דפריך לחומרא משום משמעות לשונו ואמאי הוצרכו לזה כלל ת"ל דפריך לחומרא משום דאין ספקו חמור מודאו שהרי כיון דמהלך העולם ת"ק שנה כמ"ש התוס' לעיל דף ז' ע"א ד"ה ואמאי וכו' וא"כ ודאו אינו מגלח כל ימיו כמו האומר אלף שנה וצ"ל אע"ג דאינו מגלח כל ימיו ואינו מביא קרבן אפ"ה חשיב ספיקו חמור מודאו משום כיון דמצד לשונו נתן קצבה אלא דממילא לא שייך שיחיה האדם כולי האי אבל אם יצוייר שיחיה שיעור זמן של אותה קצבה מביא קרבן ומגלח אבל על ספיקו לא משכחת לה כל ימיו שמגלח כי היכי דכתב ה' ז"ל דנתינת הקצבה מצד לשונו מהני לעשותו דלא הוי כדין נזיר עולם לענין דהכביד שערו מיקל וכו' ה"נ מהני לענין לעשותו דחשיב ספיקו חמור מודאו. ומ"מ לא נתקררה דעתי בזה מאחר דעיקר הטעם תלוי בדעת האדם שאינו רוצה להכניס עצמו שיהא כל ימיו מקולקל א"כ היכא דהמציאות כל ימיו מקולקל דלא שייך שיחיה אלף שנה איך שייך שתתקרר דעתו בדבר הנמנע אם יצוייר שיחיה אלף שנה ודוחק לומר דהוצרך תלמודא להך טעמא משום אותה ברייתא דמייתי ר' אדא בר אהבה פ"ב דנדרים דקתני נזיר שמשון ולא ס"ל הך טעמא משום דספיקו חמור וכו' ומלבד זה אני תמיה על המש"ל ז"ל אמאי לא הביא ראיה מדברי רבינו גם בחבור פ"ג מה' נזירות דין י"ז שכתב להדיא דנזירות ארוך של חרדל דינו כדין נזיר עולם וא"כ ה"ה נמי שער ראשו ועפר הארץ דמאי שנא וצ"ע

ובמה שתירץ ה' מש"ל ז"ל במסקנת דבריו דרש"י ס"ל כסברת התוס' דנזיר עולם דוקא מיקל אבל אינו מגלח לגמרי ובגילח הוא דפליגי ת"ק ור' וכו' ע"ש אינו מספיק שהרי רש"י עצמו כתב לעיל דף ד' ע"א מיקל בתער מגלח כנראה דבא לומר דמיקל לאו דוקא אלא גילוח ממש וכבר דקדק כן מדבריו ה' עצמו פ"ג דין י"ב ע"ש ומה שנראה לישב לעיקר קושייתו כיון דמה שמגלח או מיקל נזיר עולם אינו מצוה אלא הותר לו אם ירצה משום כובד ראש כדמשמע מתוך דברי ה' ז"ל ד"ה תו תנן וכו' אבל נזיר דעלמא הוי מצוה כדפסק הרמב"ם פ"ק דנזירות דין ג' לכך קאמר ר' אין זה מגלח לשלשים ר"ל אין זה מגלח כמו שאמר ת"ק דלדידיה ע"כ מצוה לגלח קאמר אלא דינו כדין נזיר עולם וזה נמי כוונת רש"י שכתב ואינו מגלח לעולם ר"ל ואינו חייב ודו"ק

שם גמ' התם לא נחית לנזירות הכא נחית וכו' עיין ללח"מ ז"ל פ"ה מה' נזירות דין י"ד ועיין להראב"ד בהשגות פ"ב מה' נזירות דין ה' שכתב בסוף דבריו וז"ל וכיון דלא פליט מחד נזירות וכו' ועיין מ"ש עליו ה' מש"ל ז"ל בסוף דבריו ויש לתמוה על דבריהם מסוגיא דהכא ועיין לחידושינו לקמן דף י"ג ריש ע"ב ודו"ק היטב

רש"י ד"ה ר"ש היא וכו' ואלו על ספיקו לא מצי מגלח וכו' התם בפ"ב דנדרים פי' הר"ן לפי שצריך לגלח על הבאות קרבנותיו ומייתי חולין בעזרה וראיתי לה' מש"ל ז"ל פ"ג מה' נזירות דין י"ח ד"ה תו תנן וכו' שהקשה דלמאי אצטריך לזה ת"ל דלא מצי עביד הקפה ותירץ אולי אצטריך לטעם זה למ"ד הקפת כל הראש מדרבנן וכדאיתא פ"ד דנזיר עלה כ"ט ושוב הקשה דמ"מ הוי ספיקו חמור מודאו דלא מצי עבר אדרבנן מן הספק וכו' ע"ש ולהא י"ל בדוחק דהוצרכו לטעמא דחולין בעזרה כדי ליתן טעם אפי' קודם שאסרו רבנן הקפת כל הראש ועיין כיוצא בזה לה' שע"ה ז"ל הלכות לולב דף צ"ב ריש ע"ד. מיהו עיקר תירוץ ה' מגומגם הוא בעיני שהרי בפ"ד דנזיר באותו דף איתא נמי דאיכא מ"ד חולין בעזרה נמי דרבנן וא"כ מאי אולמיה להו טפי למנקט טעמא דחולין בעזרה למ"ד הקפה דרבנן ולא כתבו נמי להפך טעם הקפה למ"ד חולין בעזרה דרבנן שהרי לר"ל ע"כ בהקפת כל הראש מחלוקת תנאי היא כמו חולין בעזרה כדמוכח הסוגיא לקמן פרק שני נזירין דף נ"ח ע"א כמו שהוכחנו בחידושינו שם ולקמן פ"ד דף כ"ט ע"א ע"ש

ומלבד זו יש לתמוה על תירוצו דלפ"ז ע"כ טעם חולין בעזרה דכתב הר"ן הוי מדאורייתא ואלו בפרק כל שעה דף כ"ב ע"א אמרינן אליבא דר' יודא גופיה חולין בעזרה לאו דאורייתא ע"ש מיהו ראיתי לרש"י שם בד"ה חולין וכו' שפי' איסור הנאה לאו דאורייתא והתוס' שם הקשו עליו דלא משמע פשט ההלכה כן ע"ש ומלבד קושיית התוס' יש לדקדק עוד על רש"י שהרי בפ"ב דקידושין דף נ"ח ע"א פריך אליבא דר"ש חולין בעזרה לאו דאורייתא ופירש"י לא איסור הנאה ולא איסור שחיטה ע"ש וא"כ מי הכריחו גבי ר' יודא דפרק כל שעה שינה את טעמו ולא פי' נמי הכי אבל לפי דברי המש"ל א"ש דרש"י הכרחו משום דלשטתיה אזיל דס"ל טעם ר' יהודא גבי כרי משום חולין בעזרה אלמא לר' יהודא הוו דאורייתא ולכך הוכרח לפרש דמאי דקאמר בפ' כל שעה לאו דאורייתא אאיסור הנאה לחוד אבל גבי ר"ש דפ"ב דקידושין ע"ב דבין איסור שחיטה בין איסור הנאה מכח פירכת תלמודא התם כמ"ש ה' שע"ה הל' חמץ דף ס"ב ע"א ועיין לה' שע"ה ז"ל ה' עכו"ם דף ח' ע"ד ועיין לחידושינו לקמן ריש פ"ח דף נ"ז ריש ע"ב ודו"ק

ודע שהוקשה לי דרך אגב לדעת הסוברים דהא דאמרינן בעלמא ספיקא דאורייתא לחומרא