באר משה (כריף) ל

בין יודע כמה מהלך המקום בין אינו יודע ועיין לה' גופיה בד"ה ועי"ל וכו' ודו"ק. עוד ראיתי לה' מש"ל ז"ל בד"ה עוד כתבו התוס' מי לא תנן וכו' שהקשה לדברי התוס' מהא דפריך מי לא תנן וכו' וכ' התוס' דמביא ראיה דלא אמרינן אריכא לי ולקולא ואמאי הוצרך לראיה דהא מעיקרא טעמא דמפרשי' מלתיה לקולא הוא מהכרח דלא הזכיר מנין ת"ק שנה וא"כ בקושיית ולהוי כל פרסה וכו' דאזדא ליה הכרח זה א"ץ לראיה דפשיטא דאזלינן לחומרא ולא מפרשינן מלתיה באנפין דחיקין ובדברי הגמ' ניחא דלא הביאו ראיה אלא לומר דכי היכי דהתם לא אמרינן חדא נזירות אריכתא אלא כמנין השערות קבל עליו הנזירות אפי' שלא אמר הרי עלי נזירות ה"נ נימא וכו' א"ד ע"ש. ולע"ד נראה דאפשר דתוס' גופייהו שכתבו הכרח זה אינו אלא משום הך ראיה גופה דמביא תלמודא לחומרא א"כ איך ניחא ליה הכא במאי דמשני אריכא לי ולקולא ולכך כתבו דהכא שאני דאיכא הכרח

גם לפי תירוץ ה' ז"ל דכתב משום דעדין היה אפשר להדוחה לדחות וכו' אף בלא שום הכרח אנו מפרשים לקולא אף שהוא פי' דחוק וכו' ע"ש באורך א"כ מי הכריח לתוס' כלל לפרש כן ואמאי לא כתבו בפשיטות דמעיקרא נמי קושטא הוא דבלא שום הכרח קאמר דמפרשינן דבריו אריכא לי לקולא א"ו דהכרח התוס' אינו מסברא אלא מכח הך ראיה גופה דמביא תלמודא מי לא תנן וכו' ועיין לחידושינו לקמן דף יז' ע"א בד"ה ולחזייה וכו' ודו"ק. ועוד נראה ליישב הא דהוצרך לראיה מי לא תנן וכו' במה שיש לדקדק עוד אמאי לא פריך מי לא תנן וכו' כשהק' וליהוי כל פרסה וכו' וכבר הרגיש ה' עצמו בדקדוק זה בד"ה אך וכו' וראיתי במקובצת נמי שהרגיש בזה וז"ל מי לא תנן וכו' והא דלא אייתי לעיל גבי כל פרסה ופרסה משום דהכא אצטריך לפלוגי בין שער לשאר דברים כדמשני כל מילתא דאית ביה קיצותא לא קתני דודאי בשער ראשי דלא הוי קיצותא אית לן למימר וכו' אבל לעיל אינו צריך לזה התירוץ עכ"ל ע"ש ומעתה יש ליישב גם קושיית הרב ז"ל דהא דמביא מי לא תנן וכו' אין עיקרו בשביל הראיה אלא בשביל התירוץ כי היכי דאפלוגי בין מתני' דעד סוף העולם להך דשער ראשי וק"ל

ע"ב גמ' ר' סבר לה כר"ע וכו' עיין לתוס' ריש פרק ה' דמס' ערכין דף י"ט א' ד"ה הוא דאמר וכו' שכתבו דחכמים נמי מודו לר"ע דדרשי לישנא יתירא ע"ש ולפ"ז הא דקאמר סבר לה כר"ע היינו משום דר"ע קאמר לה להדיא. ושו"ר שכ"כ במקובצת וכ"כ ג"כ רשב"ם פרק יש נוחלין דף קל"ח ע"ב ד"ה שאין צריך וכו' ועיין לחידושינו לקמן דף ח' ע"ב

ולענין פסקא עיין להלח"מ ז"ל פ"ג מה' נזירות דין ח' שהגיה דברי רבינו ע"ש ועדיין קשה אמאי השמיט רבינו מימרא דרב דהיכא דאמר שלשים יום ויום א' נזיר שתים שו"ר לה' ברכת הזבח ז"ל בחידושיו על הרמב"ם סוף מס' ערכין שנתעורר עליו ומה שיש לדקדק על דבריו עיין לחידושינו שם פ"ה דערכין דף י"ט ע"א ודו"ק

תוס' ד"ה והתניא וכו' וי"ל דשאני הכא וכו' ' אבל במתני' אמר מכאן וכו' עכ"ל לא הוו צריכי לזה אלא דבמתני' איכא הכרח כיון שיודע הו"ל לפ' כמ"ש התוס' לעיל בד"ה ואמאי וכו' דהא ע"כ צ"ל כן דאל"כ תקשי אמתני' דסוף העולם ולהוי כל פרסה וכו' מי לא תנן וכו' וכמ"ש התוס' בדבור שלפני זה. ושו"ר להמש"ל ז"ל פ"ג דנזירות דין ה' ד"ה עוד כתבו התוס' וכו' שנתעורר בזה ע"ש

בא"ד ולא מייתי מהך ברייתא אלא דאיכא חילוק וכו' עכ"ל ר"ל אע"ג דהא כדאיתיה והא כדאיתיה דחילוק הברייתא לענין נזירות עולם ונזיר קצוב וחילוק הגמ' לענין נזיר אחת ונזירות מרובה מ"מ מייתי לה דאיכא מיהא חילוק. וה' מש"ל ז"ל הק' דמאי מייתי מברייתא דחילוק הברייתא הוי מילתא בלא טעמא אלא משום דוקא דומיא דאבשלום כלומר היכא דגלי גלי אבל חילוק הגמ' הוא בהכרח דהו"ל לומר בהדיא ע"ש ואפשר להעמיס גם זו בכוונת התוס' ודו"ק

ד"ה ואי תנא שעה א' וכו' אבל א' ומחצה וכו' שיכול להיות נזיר וכו' עכ"ל ואע"ג דשמעינן מרישא הריני נזיר ויום א' וכו' עיין לתי"ט ז"ל מה שמישב

ד"ה לא שנו וכו' לפי שיותר בלשונו ב' פעמים יום וכו' עכ"ל לא דמי למ"ש המש"ל ז"ל פרק כ"ד מה' מכירה דין ט"ו משם מהרש"ך דכפל הלשון לא אמרי' לטפויי מילתא וכו' ע"ש דהכא לא הוי כפל לשון שהרי חד יום קאי אשלמים וחד קאי אאחת אלא יתור לשון שאינו נצרך הוא דהוי משום דבחד יום הוה סגי לשניהם ודו"ק

דף ח' ע"א במשנה ר' אומר אין זה מגלח ח' לשלשים וכו' הק' המש"ל ז"ל פ"ג מה' נזירות ריש דין י"ח וז"ל יש לתמוה לפי מ"ש לעיל בשם רש"י דנזיר עולם אליבא דכ"ע מגלח א' לשלשים א"כ איך קאמר ר' אין זה מגלח א' לשלשים יום דהן לו יהיה שלא יהיה פי' דבריו דנזירות בתר נזירות אלא נזירות ארוך מ"מ הוי דינו כדין נזירות עולם שמגלח א' לשלשים יום זהו תורף קושייתו ע"ש וטפי ה"ל להרב להקשות דאיך כתב רש"י בד"ה ר' אומר וכו' בסוף דבריו וז"ל ואינו מגלח לעולם עכ"ל דזה דלא כמאן ותו ר' גופיה ס"ל לעיל דף ה' ע"א נזיר עולם מגלח לי"ב חדש ומיהו הא ל"ק לה' אפי' לסברת התוס' דמחלוקת תנאים בנזיר עולם מנ"ל דת"ק דר' ס"ל נזירות הרבה קבל כדמוכח מתלמודא דקאמר ר"י סבר לה כר' וכו' אימא דכ"ע נזירות ארוך ובהא פליגי דלת"ק נ"ע מגלח א' לשלשים יום ולר' מי"ב חדש כשיטתיה לעיל די"ל מדקאמר ר' ואיזהו מגלח וכו' האומר הרי עלי נזירות וכו' משמע דת"ק אית ליה נזירות הרבה קבל ולזה פליג ר' דבעי עד שיאמר הרי עלי נזירות ובמה שתירץ ה' וז"ל וסבור הייתי לומר דהריני כעפר הארץ דינו כמו האומר אלף שנה שאינו מגלח לעולם כיון דנתן קצבה מצד לשונו ודחה זה מדברי רבינו בפי' המשנה דס"ל כדין נזיר עולם וכתב וסמך יש לדבריו בעלה ז' וכו' ע"ש ק"ק עליו דלכאורה מש משמעתין גופה יש להוכיח דהוי כדין נזיר עולם מיהא דמסיק דר"י ס"ל כר' ובנזירות ארוך מודה ר' יהודא דאזיל לחומרא ונשמע מפשטא דסוגיא דהיינו מטעמא דנחית לנזירות כדקאמר מעיקרא ולא דמי לכרי כיון דממ"נ נזיר וחיישי' דילמא פרע לאתויי חולין בעזרה כמו שפירש"י ותוס' להדיא והשתא אם איתא דנזירות ארוך של שער ראשו דינו כמו האומר אלף שנה שאינו מגלח לעולם א"כ ודאי נזירות ארוך של חרדל נמי הוי