באר משה (כריף) שט

וכו' עיין לה' א"מ ז"ל שהק' מפ"ק דפסחים דף ח' ע"ב דקאמר מר גבי שלוחי מצוה אינם נזוקין היכא דשכיח הזיקא שאני ויליף לה מהאי קרא גופיה ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני אע"פ דשליח של מצוה אלא היכא דשכיח הזיקא שאני וא"כ מאי מקשה הכא ר' נהוראי דילמא אע"ג דכתיב ומורה לא יעלה על ראשו מ"מ היכא דשכיח הזיקא שאני כי היכי דאמרינן הכי גבי שלוחי מצוה אינן ניזוקין ותירץ וז"ל בשלמא התם היה מתיירא דילמא במקום דשכיח הזיקא לא מהני שלוחי מצוה שלא להיות ניזוק משא"כ הכא אי מקיים בו מורה לא יעלה על ראשו לא היה לו לירא וכו' את"ד ע"ש ולא ידעתי מה לי דברי חנה שאמרה ומורה לא יעלה. על ראשו מה לי דברי חכמים שאמרו שלוחי מצוה אינן ניזוקין דה"נ אי מקויים בו שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא היה לו לירא כלל עוד תירץ וז"ל דס"ל לר' נהוראי אע"ג היכא דשכיח הזיקא שאני מ"מ גבי שמואל דהוו תרתי למעליותא ומורה לא יעלה על ראשו וגם שליח של מצוה והילכך לא היה לו לירא אפי' במקום דשכיח הזיקא את"ד ע"ש גם תירוץ זה אינו נראה בעיני דמאן פלג לך אימא היכא דשכיח הזיקא אפי' תרתי ותלת למעליותא לא מהני ולעיקר הקושיא נראה לע"ד דל"ק כיון דחנה דרך תפלה קאמרה ובודאי דלגמרי התפללה אף היכא דשכיח הזיקא ובודאי דתפלתה מתקיימת כדאמרינן שהצדיק גוזר והקב"ה מקיים וכ"ש אם בדרך נבואה קאמרה ובודאי שתתקיים נבואתה וכן משמע מלשון ה' המאירי וז"ל אמר לו ר' נהוראי והלא מצינו שנתיירא שנאמר איך אלך וכו' ואם כדבריך היאך נתאמתה נבואתה וכו' עכ"ל ע"ש ולא דמי לשלוחי מצוה דהתם משום דעצם סגולת המצוה גופה לא מהניא אלא היכא דלא שכיח הזיקא ע"ד דאמרינן מצוה בעידנא דעסיק בה מגינה בעידנא דלא עסיק בה אינה מגינה וה"נ דוקא היכא דלא שכיח הזיקא הוא דמהניא ואינו ניזוק ודו"ק

רש"י ד"ה מי גרע וכו' ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע או לרבות וכו' עכ"ל מה שציינו בדפוסים על האי קרא ויקרא ט"ו טעות הוא דויקרא ט"ו היינו פ' מצורע ושם לא כתיב הכי אלא ואיש כי תצא ממנו ש"ז אלא בויקרא כ"א והוא בפ' אמור וק"ל

ד"ה א"ל רבא וכו' בד"א בזמן שנתגייר כש כשהוא מהול וכו' עכ"ל הוצרך לאתויי ברייתא זו כדי ליישב שנוייא דתלמודא דאמר אין לך חולה גדול מזה והוצרך לידחק רש"י ולא חולה ממש וכו' כדמסיים ואזיל וא"כ ק' דס"ס איכא חולה ממש מחמת צער המילה ולכך הוצרך להביא הברייתא דכבר היה מהול דהשתא שנתגייר ליכא צער מילה וברייתא גופה כחה נמי מה"ט משום דצער המילה הוי אונס ואינו מטמא בזיבה וכו' ולפ"ז צ"ל דרש"י לא היה גורס בגמ' ותני עלה וכו' דלא משמע דתלמודא מייתי לה בשביל שנויא דקא משני אלא רש"י הוא דהביאה כדי ליישב שנויא דתלמודא אבל מדברי הר"ש משמע דגרסינן לה בגמ' ותני עלה ועיין מה שאכתוב בתוס' ד"ה א"ל רבא וכו' ודו"ק

ודע שהראב"ד פ"ב מה' מחוסרי כפרה דין ד' השיג על רבינו מהאי תוספתא הלזו וכתב עליו הכ"מ ז"ל ואיני יודע וכו' ע"ש וראיתי לה' חזון נחום ז"ל פ"ב דזבים משנה ג' שכתב וז"ל ולע"ד כונת הראב"ד להשיג על הרמב"ם שדין זה שכתב הרמב"ם מי שמל ואח"כ ראה זוב בין כותי בין ישראל תולין במילה כל זמן שמצטער הוא למוד מהתוספתא והתוספתא לא חילקה בזה בין מל ולא מל אלא בגוי דגוי בשעת קבלת המילה מקבל עליו עול מצות ובא לו דאגה ע"ז ולכן מל ואח"כ ראה תולין לו באותה דאגם של עול המצות ופוטר הזיבא אבל בישראל המילה אינה עושה כלום ודלא כהרמב"ם שכתב דין זה בין גוי בין ישראל עכ"ל ע"ש משמע מדברי ה' היכא שנתגייר כשהוא מהול לית ביה עול מצות ולכך לא תלינן בעול מצות ולא ידעתי למה. לית ביה עול מצות דאף דנימא כיון שמל בגיותו ולאו אדעתא דגירות א"כ לא קבל עול מצות מ"מ השתא מיהא ש נתגייר אח"כ ע"כ קבל עול מצות וא"כ אמאי מטמא בזיבב ולא תלינן בעול מצות ואולי דכונת ה' דוקא היכא שמל אחר הגירות אז מוכחא מילתא דנתכוון לקבל עליו עול מצות כיון דקבל צער המילה א"כ מוכח דסבר וקביל עול מצות אבל כשמל בגיותו ואח"כ נתגייר לא מוכח מהגירות לחוד דקבל בלבו עול מצות והנה לפי דברי ה' לא א"ש קביעות השגת הראב"ד גבי עכו"ם שראה קרי וכו' אלא לעיל מניה בדברי רבינו גבי מי שמל וכו' ה"ל לקבוע השגתו ועור ק' דמשמע מדברי ה' דצער המילה לא חשיב אונס ולא ידעתי מאי שנא מחולה דחשיב במתני' דהוי אונס ופסקה רבינו ומלבד זה יש לתמוה על ה' דלפי דבריו נמצא דעול מצות גורם לפוטרו מזיבה משום דהוי אונס וכן נמי היכא דנתגייר כשהוא מהול לא תלינן בעול מצות לפוטרו וזה הפך מאי דמשני תלמודא לפי גי' רש"י דמשני אין לך חולה גדול מזה ופירש"י ולכך מטמא בזיבה דתלינן בעול מצות אלמא דעול מצות גורם לפוטרו מזיבה וגם משמע נמי דתלינן בעול מצות אף היכא שנתגייר כשהוא מהול שהרי כיון דמיירי כשנתגייר כשהוא מהול כדקתני התוספתא בד"א שנתגייר כשהוא מהול וע"ז משני אין לך חולה גדול מזה דהיינו דתלינן בעול מצות ורבינו ע"כ אית ליה כגירסת רש"י ופי' כמו שהוכיח ה' לח"מ ז"ל ע"ש וצ"ע

בא"ד והא הכא דליכא חולשא ואפ"ה וכו' עכ"ל ק"ק בלא ר' פפא ליפרוך מתני' אהדדי הך מתני' דזבין דקתני הרואה קרי אינו מטמא בזיבה עם ההיא דגר שנתגייר וי"ל דאיכא לשנויי דגזירת הכתוב היא דקרי דישראל פוטר זיבה שאחריו אבל לא קרי דגוי אבל לר' פפא דיהיב טעמא משום דתלינן הזיבה בקרי א"כ קרי דגוי נמי תלינן הזיבה בקרי ודו"ק

ד"ה אלא תנאי אדלעיל קאי וכו' עכ"ל לשון אלא אינו מיושב כלל לפי' ונראה להגיה ואב"א במקום אלא בין ברש"י בין בגמ' ומ"מ הוכרח לומר אדלעיל קאי דלא תימא קאי לשנויי אפירכת רבא אלא קאי אפירכא דלעיל מינה דקאמר ואפי' ר' יהושע וכו' מיהו מדברי הר"ש פ"ב דזבין משנה ג' משמע דגריס אלא וס"ל דמדברי רבא והשתא מתיישב קצת אבל מפי' רש"י לא משמע כן אלא מדברי סתמא דתלמודא היא ולכן נראה להגיה ואב"א כדכתי' וק"ל

ד"ה ר' יוסי אומר וכו' ובכי הא דשמואל קמפלגי וכו' ויצא אל מחוץ למחנה אלמא מדשנה בדבוריה ש"מ בטומאת קרי אחר זיבה קאמר עכ"ל כצ"ל נ"ל ור"ל למה לי ליכתוב אשר לא טהור שהרי כיון דכתיב מקרה לילה ע"כ ידעינן דאינו טהור לא מדחזר ושנה לכתוב תרי זימני אלמא דה"ק אשר לא טהור שהוא זב ומקרה לילה שראה קרי אחר הזוב והוא כפי' התוס' ודו"ק: