באר משה (כריף) רצא

ממש תירוץ ר"ת התם ולפ"ז ניחא מה שהוצרכו לומר אין זה קרוי תקון ונוי וכו' שהרי לפי גי' ה"ג דהבעיא היא במספרים ואינו אסור אלא מדרבנן לא הוו צריכין לפרש כן דאינו קרוי נוי אלא דאם כן קרוי נוי מ"מ פריך שפיר שהרי ודאי במקום צער לא גזרו רבנן וכן נראה סתימות דברי רש"י שכתב וז"ל והא קא גדל ומצער ליה לאיניש עכ"ל והיינו לשי' שפי' דהבעיא במספרים וע"כ דהוצרכו לפרש כן משום גי' ספרים שלנו דהבעיא היא בתער ואיכא למ"ד דאסור מן התורה ולא שרינן איסור תורה משום צער ואפי' במקום חולה אי לית ביה סכנה ואם כן כז ה"ל לתוספות לבאר דהיינו לפי גי' ספרים שלנו אבל לפי הגהתנו א"ש דר"ת קאי ליישב לפי אותה גי' דהבעיא בתער ודו"ק

ודרך אגב ראיתי לתוס' בפרק החולץ שכתב בס"ד וזל ובתשו' הגאונים שרי לגלח בית השחי ובית הערוה כי מגלח כל גופו מראשו ועד רגליו ולא משמע דאיירי במצורע דפשיטא הוא אלא דמגלח לרפואה כיון דמגלח כל גופו אין זה יפוי אלא נוול וכו' עכ"ל הנה מ"ש ולא משמע דאיירי במצורע דפשיטא הוא היינו משום דמצורע מצוה לגלח כל שערו אפילו בית השחי ובית הערוה עד שנעשה כדלעת כמו שכתב הרמב"ם פי"א מה' צרעת דין א' ולכך כתבו דמגלח לרפואה ומה שהוצרכו לומר לרפואה משום אורחא דמילתא הוא דמסתמא אין מי שמגלח כל שערו אי לאו משום רפואה א"נ משום דמסתמיות דברי תשו' הגאונים משמע דגילוח גמור שרי לשאר גופו אפי' בתער וזה אסור מד"ס כדקתני העברת שיער מד"ס ומשמע סתמא אפי' שאר אברין כמ"ש התוספות וע"כ דמיירי בתער דאי מספרים שרי כדמשני כי קא' רה במספרים ולכך הוצרכו לומר לרפואה כיון דאיסור דרבנן הוא שרי אפי' חולה שאין בו סכנה כתבו עוד וז"ל ותדע דלא משתמיט בשום דוכתא גבי מצורע שיהא עשה דמצורע דוחה לאו דלא ילבש גבר אלא לאו דהקפת הראש וזקן גרידא עכ"ל ר"ל דאי בעלמא אסור בית השחי ובית הערוה אף למי שמגלח כל גופו אם כן הא דמצורע שרי אפי' בית השחי ובית הערוה לאו משום דגילח כל גופו אלא משום דאתי עשה ודחי לאו דלא ילבש גבר ולא אשתמיט בשום דוכתא שא שאמרו כן בהדיא ולא הזכירו אלא לאו דהקפה לבד א"ו משום דאין צורך לדחייה דבעלמא נמי שרי אלא דבמצורע אצט' קרא למצוה וק"ל

והנה בעיקר דין זה של תשו' הגאונים נראה דכן משמע נמי מדברי התוס' הכא ד"ה בנזיר וכו' שכ' וז"ל אחרי שהנזיר מעביר כל שיער ראשו לא חשיב נוי להעביר בית השחי וכו' עכ"ל וא"כ כ"ש מי שמגלח כל גופו דלא חשיב נוי למה ש מעביר בית השחי וכו' מיהו יש לדחות למאי דמסקינן לית הילכתה כוותיה ה"ה נמי בעלמא אף למי שמגלח כל גופו ומ"מ לתשו' הגאונים צ"ל דס"ל דוקא גבי נזיר משום דאינו מגלח אלא ראשו לבד ובהא הוא דאמרי' לית הילכתא כוותיה אבל היכא דגלח כל גופו מותר לגלח אפי' בית השחי

ודע דבש"ע י"ד סי' קפ"ב כתב נמי דין זה של תשו' הגאונים משם יש אומרים ע"ש והן אמת שאני תמיה בעיקר דין זה דא"כ מאי פריך לרב מהך ברייתא דהמעביר בין השחי לוקה שהרי רב קאמר להדיא כל גופו ולכך קאמר דשרי אבל ברייתא קתני בית השחי דוקא ולא כל גופו והיא קושיא אלימתא בעיני והתימא שלא ראיתי לשום אחד מהמפרשים או מהפוסקים שנתעוררו עוררו בקושיא זו שו"ר למהרש"ל על הסמ"ג לאוין מצוה ס' שנתעורר בזה וכן ראיתי למהריט"ץ סי' נ"ו דנ"ח ע"ד שנתעורר בקושיא זו ע"ש ומה שנ"ל לע"ד דקושיא זו בלא"ה תיקשי לך בפשטא דשמעתא גופה דפריך והא קא גדל וכו' דר"ל כיון דמצער ליה מותר וכ' התוס' משמע כשאין אדם מתכוין לנוי אלא לינצל דלית ביה משום כלי גבר א"כ מאי פריך לרב אימא דרב מיירי כגון לינצל מצער ועשה כן לרפואה אלא ודאי משום דא"כ מאי קמ"ל רב דמילתא דפשיטא היא דהיכא דלרפואה לא חשיב נוי וליכא משום כלי גבר ומעתה ניחא נמי דברי תשובות הגאונים דמגלח כל גופו נמי מילתא דפשיטא היא נמי דלא חשיב נוי להעברת בית השחי ואע"פ שהתוס' הוצרכו להביא ראיה ותדע וכו' היינו לדידן אבל מ"מ תלמודא קים ליה דמילתא דפשיטא היא ומש"ה פריך שפיר ודו"ק נ"ל

ודע שהתוס' בפ' החולץ אחר שכ' דמשמע ההיא ברייתא אף בשאר אברים סיימו עוד וז"ל אע"ג דבבית השחי ובית הערוה נמי איירי כדמוכח בתר הכי וכו' עכ"ל והם דברים סתומים כספר החתום שו"ר למהרש"ל התם שמחק אותם מדברי התוס' ע"ש

ואגב ראיתי עוד למהרש"ל התם דעל מאי דפריך הכא לרב לגי' הלכות גדולות והתניא העברת שיער אינה מד"ת אלא מד"ס כ' וז"ל ברייתא זו כת"ק דראב"י וכו' ומכח כ"ש פריך מהאי ברייתא ובביאורי הסמ"ג ביארתי יפה עכ"ל ודבריו סתומים עד שראיתי ביאורו לסמ"ג לאוין מצוה ס' שכ' וז"ל אע"ג דס"ל לרב בראב"י דלוקה אבית השחי וזאת הברייתא אתיא כת"ק ודלא כהילכתא מ"מ דייק שפיר דאפי' לברייתא שסוברת כת"ק דאפי' בית השחי אינו לוקה אפ"ה שאר אברים אסורים ק"ו מי שסובר שלוקה אבית השחי ובית הערוה שיהא שאר אברים לכל הפחות אסור עכ"ל ולע"ד נראה דאין צורך לא לק"ו ולא לכ"ש דפשיטא ודאי דלענין שאר אברים דאסור מד"ס מהיכא תיתי לאפושי פלוגתא ולמעבד מחלוקת בין ראב"י ובין הך ברייתא וזה פשוט

בא"ד הגה"ה משמע כשאין אדם מתכוין וכו' כצ"ל

ע"ב במשנה מת א' מהן שידור כנגדו כנזיר וכו' עיין פ"ח דמנחות דפ"א ע"א דאמרי' התם התורה אמרה טוב אשר לא תדור וכו' וכ' התוס' שם וז"ל והא דאמרי' פרק שני נזירין ידור כנגדו תקוני גברא שאני והאיש מדיר בנו בנזיר היינו נמי כדי לחנכו במצות עכ"ל ע"ש הא דלא הוקשה להו מעיקר דין הנזירות דהיכי איכא נזירות הא עובר אטוב אשר לא תדור י"ל דאיכא למימר היינו בדיעבד ולכך הוק' להו מהכא ומהך דמדיר בנו בנזיר דלכתחילה הוא מיהו לעיל פ"ב די"ג ע"א במשנה גבי הפילה אשתו קתני ר"ש או' אם היה ן' קיימא הרי אני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה אלמא דלכתחילה יזיר עצמו בנזירות נדבה י"ל דהתם ודאי פשיטא להו מהום תקוני גברא כי היכי דמתקן עצמו ולא הוי מקולקל כל ימיו אבל הכא דאינו אלא בשביל תקון אחרים ולכך הוק' להו שפיר ותירצו דאפ"ה כיון דתקוני גברא מיהא ויש מי שהק' לי דאין תירוץ זה מספיק שהרי אכתי ק' דהא קי"ל אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך ואע"ג דתקוני גברא הוא דכה"ג הקשו התוס' פ"ד דגיטין דמ"א ע"ב ד"ה כופין וכו' גבי הא דקתני התם תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם אלא כופין. את רבו וכו' והק'