באר משה (כריף) רפז

ק' ג"כ גבי תגלחת נזיר דפסק רבינו פ"ט מה' נזירות דין ט"ו באשה וקטן ע"ש

ובר מן דין לא ידעתי לפ"ז איך ר' הונא הניח לחובה דמגלחת לבניה שהרי כיון דגדול הניקף מן האשה חייב אם כן קטן נמי לא ספינן ליה ליקף מן האשה וליכא למימר דמה"ט לטייה ר' אדא שהרי היכי טעי ר' הונא באיסור תורה דהוזהרו גדולים על הקטנים והתימא על ה' שלא השגיח בזה וצ"ע

ודע שבא לידי ס' חקרי לב ז"ל וראיתי לו בה' שבת סימן ס"ח דקט"ו ע"ד שהרגיש בקושיא זן על ר' הונא דאיך הניח חובה לגלח לבניה וכ' וז"ל שמזה יש להוכיח שיטת הטור דס"ל דכל היכא דלא שייך האיסור בגדול המאכיל שרי לספויי לקטן ולפ"ז ה"נ ל"ק דאשה ליתא בלאו דהקפה דניקף ומקיף ולהכי שריא להקיף לקטן עכ"ד עיין שם ונראה ליישב ע"פ זה שי' התוספות דפ"ק דשבועות שזכרנו למעלה דס"ל דלר' אדא מותר לאשה להקיף לגדול וכמ"ש מהרש"א והקשינו עליו מסוגיא דהכא דמשמע דלר' אדא אשה חייבת להקיף לגדול מדקאמר ודידן מאן מגלח וכו' דמשמע דס"ל דשניהם שוין האיש והאשה וכמו שהק' עליו הרב שע"ה בסוף דבריו והשתא איכא למימר דס"ל לתוס' דפ"ק דשבועות דר' אדא דלטייה לר' הונא לאו משום דס"ל דהאיש והאשה שוין אלא משום דס"ל דאף דלא שייך האיסור בגדול מ"מ אסור לספויי לקטן בידים ובהא פליגי ר' הונא ור' אדא ולהכי קא' ודידך מאן מגלח להו ר"ל לדידך דחייב גדול המקיף לקטן ואם כן איכא איסור הוזהרו גדולים על הקטנים גבי הקפה א"כ מאן מגלח להו שהרי האשה נמי אסורה לגלח משום דאסור לספויי לקטן בידים בשלמא לדידי דגדול המקיף לקטן פטור וליבא איסור כלל דהוזהרו גדולים על הקטנים ולהכי לטייה לפום סברת ר' הונא דאיכא איסור דהוזהרו וכו' אבל לעולם דס"ל לר' אדא דאשה מותרת להקיף לגדול והשתא ניחא נמי דלא הוק' להו לתוספות ארב אדא דמאי ס"ד כלל להקשות ודידך מאן מגלח להו דילמא מגלח להו לאו בר חיובא כגון נכרי או קטן ולא שייך תירוצם די"ל דאיכא נמי איסור דלא ספינן לקטן בידים דגדול הניקף מן הקטן ומן הנכרי חייב ודו"ק כנ"ל נכון

ודע דמ"ש ה' שע"ה וז"ל ואנכי הרואה דקושיא הלזו וכו' וליכא למימר דשמואל ס"ל כר' אדא וכו' עכ"ל ק"ק שלא הזכיר שהתוס' רפ"ק דשבועות דף ג' ע"א כתבו. בפשיטות בסוף דבריהם דשמואל ס"ל כר' אדא ע"ש ומ"ש עוד וז"ל ובשלמא לדעת הנ"י שכ' דגדול המקיף את אשה אפילו לרב הונא מותר ניחא. דאיכא למימר דר' הונא מוקי למתניתין באשה דוקא ולא בקטן וכו' ע"ש ק"ק כיון דמתני' איירי דוקא באשה היכי קתני לכולה מתניתין בלשון זכר שני נזירין וכו' אחד מכם וכו' ואומר אם אני הוא הטמא וכו' ואם אני הוא הטהור וכו' וכן נמי סיפא דמתני' כולה בלשון זכר באמרה נזיר שהיה טמא וכו' ומוחלט וכו' אוכל וכו' ושותה יין ומטמא וכו' וכה"ג הק' התוספות פ"ק דגיטין ד"ח ע"א ד"ה בשלשה דרכים וכו' ועיין שם למהרש"א וה' ורע יצחק זל ושמואל דאמר באשה וקטן ופירש"י כגון שהיו שני נזירין הללו שתי נשים או שני קטנים וכו' עכ"ל נראה דלאו דוקא דמתני' מיירי ממש בשתי נשים אלא מיירי בשני קטנים אלא דממילא ה"ה נמי היכא דהוו שתי נשים ודו"ק

בא"ד ודוחק לחלק משום דקטן אתי לכלל חיובא דהשתא מיהא לאו בר חיובא וכו' עכ"ל ק"ק דבפרק איזהו נשך דע"ב ריש ע"א חילק תלמודא כה"ג גבי שליחות דקטן אתי לכלל שליחות נכרי לא אתי לכלל שליחות ודוחק לומר דסמכו עצמן אמ"ש וטעמא דרב הונא לא תלי בהכי וכו' וצ"ע

בא"ד וצ"ע במקיף את האשה אי מחייב וכו' עכ"ל והנ"י הביאו הרב שע"ה הל' עכו"ם דף ט' ע"ב פשיטא ליה דגדול המקיף את האשה פטור אפילו לר' הונא משום דלא אתיא לכלל חיובא ע"ש מיהו לדעת התוספות דלא ניחא להו בהאי חילוקא וגם טעמא דר' הונא לא תלי בהכי לא ידענא מאיזה טעם לחלק בין קטן לאשה ואמאי לא מחייב מקיף האשה כמו קטן וצ"ע

ד"ה לפי שנאמר וכו' דאף לאו השוה בכל קי"ל דדחי אלא קמ"ל דהקפת וכו' עכ"ל כצ"ל נראה מדבריהם דס"ל דתלמודא השתא ס"ד דמ"ד הקפת כל הראש שמה הקפה מכח קרא וכ"ב עוד לקמן דף הסמוך ד"ה אמר רבא וכו' בסוף דבריהם וז"ל ולא כמו דס"ד מעיקרא דבעי קרא לאשמועי' דהקפת כל הראש שמה הקפה עכ"ל וכ"פ עוד לעיל בפ' ג' מינין דמ"א ע"ב ד"ה ור"א וכו' וז"ל ובזה תמצא הסוגיא ריש פרק שני נזירין דמעיקרא בעי הש"ס למימר דמוקי ראשו לאשמעי' דהקפת כל הראם שמה הקפה ובתר הכי צ"ל דהקפת כל הראש מסברא וכו' עכ"ל ולכך הוקשה להו מנ"ל לתלמודא דבעי קרא ותי' משום דלמדחי ל"ת לא אצט' דאך לאו השוה בכל קי"ל דדחי וכו' ולא ידעתי מהיכן משמע להו הכי אימא דמעיקרא נמי קושטא הוא דס"ל לתלמודא מסברא ידעינן לה גם מה שהקשו נמי דאף לאו השוה בכל קי"ל דדחי זהו קושית תלמודא גופיה לקמן דפריך מ"ט לא נפק"ל מגדולין ומשני לכדרבא וכו' ואין ה"נ דמעיקרא נמי ידע זה ותלמודא מבאר והולך. וראיתי לה' א"מ זל שכ' וז"ל ר"ל דק"ל מנ"ל לומר דפליגי וכו' דילמא כ"ע ס"ל שמה הקפה ומאן דיליף מנזיר ס"ל דל"ת גרידא בלא"ה ידעינן דדחי וע"כ דאתי קרא לל"ת ועשה אנזיר וכו' את"ד עיין שם והיינו כדמסיק אלא דכ"ע דהקפת כל הראש שמה הקפה וכו' ולפ"ז לא ידעתי מה תירצו דהקושיא אליבא דמ"ד לא שמה הקפה דילמא ס"ל שמה הקפה וסיימו בתי' אליבא דמ"ד שמה הקפה דבעו קרא ס"ס אימא דכ"ע שמה הקפה וכדמסיק תלמודא במסקנא גם עיקר הקושיא לא קשה כ"כ דכן דרך התלמוד בכ"מ לומר לימא כתנאי ומסיק לא כ"ע וכו' וכי נקשה למאי דס"ד מהמסקנא ואחרי ההתבוננות נראה דהדין עם ה' ז"ל וכח הקושיא היינו כיון דקי"ל בכל דוכתא דאתי עשה ודחי ל"ת אף השוה בכל אם כן דקרי לה מאי קרי לה כלל מעיקרא דס"ד דלמאן דיליף לנזיר משום דס"ל לא שמה הקפה דאי משום מדלא מוקי לראשו להקפת הראש הא איכא למימר בפשיטות משום דלל"ת גרידא לא אצט' ולעולם שמה הקפה וכדפריך תלמודא גופיה למ"ד דנפק"ל מראשו מ"ט לא נפק"ל מגדולין והוצרך לשנויי כדרבא אם כן למ"ד לנזיר אימא דזהו הכרחו משים האי קושיא עצמה דל"ת גרידא נפק"ל מגדילין וכדקא' תלמודא בהדיא לאו גרידא מנ"ל יליף מגדילין וכו' אלא ע"כ לומר משום דס"ל לתלמודא השתא דהקפת כל הראש שמה הקפה בעי קרא ולכך ס"ל דממילא למאן דיליף מנזיר ע"כ דלא שמה הקפה כיון דליכא