באר משה (כריף) רפה

עצמו סייה דלרב הונא אפי' איסורא דרבנן ליכא ע"ש אם כן כ"ש לר' אדא דס"ל אפי' איש מותר וכ"כ התוס' פ"א דשבועות דף ג' ע"א ד"ה על הזקן וכו' דלר' אדא אפילו איסורא דרבנן ליכא ע"ש ואולי דכיון ה' למ"ש מרן הב"י ז"ל הביאו הרב שע"ה זל הלכות עכו"ם דף ט' ע"א מדחזינן דחובה נענשה ש"מ דאסור מדרבנן ורב הונא טועה בדין היה ע"ש ולכך כתב וכדאיתא בנזיר וקיצר הרב כנ"ל עומק כונתו והתימא על ה' שע"ה שלא הזכירו וצ"ע

שם מכדי תרוייהו ס"ל הקפת כל הראש שמה הקפה במאי קמפלגי וכו' הלשון דחוק דהקפת כל הראש שמה הקפה אינו ענין כלל לפלוגתייהו דפליגי במקיף הקטן והאשה המקפת לגדול ושו"ר במקובצת שכ' משם תוספות חיצוניות וז"ל מכדי תרוייהו וכו' לא שייך לפלוגתייהו כלל ולשון נזיר משונה עכ"ל ע"ש

תוס' ד"ה מכדי וכו' וכן ר' אדא דאמר חובה : תקברינהו לבניה חובה נענשה עכ"ל לא ידענא כונתם דאי מדלייט ר' אדא ואמר חובה תקברינהו היינו לפום סברתיה דר' הונא דאמר חובה משמע דאיש היה עובר ואם כן ה"ה אשה ולהכי לטייה וכמ"ש התוספות ד"ה ור' אדא וכו' ואי מדנענשה חובה ע"כ משום דשמה הקפה אם כן תמה על עצמך דהיכי פוטר ר' הונא אפילו גדול המקיף לקטן והא מדנענשה ע"כ דאיכא איסורא א"ו דמה שנענשה היינו משום כשגגה היוצאת מלפני השליט כמ"ש התוספות בדבור שלפני זה וכ"כ עוד בפ' מרובה במסכת קמא דף פ' ע"א ד"ה חובה וכו' ע"ש ולולי דבריהם נראה דאי ס"ל לר' אדא לא שמה הקפה אם כן היכי תיסק אדעתיה למימר ודידן מאן מגלח להו אימא דר' הונא נמי הכי ס"ל אלא ע"כ משום דסבר שמה הקפה לכ"ע ודו"ק

בד"ה ור' אדא וכו' כדי להקיש וכו' עכ"ל ק"ק תימא דלא אתא אלא לגופיה לחייב אלאו גם על המקיף וי"ל כיון דנכתבו בחד קרא מקיף וניקף ע"כ כדי לאקושינהו להדדי ודו"ק

בא"ד בהא ודאי פליג ר' אדא דלית לן להקיש וכו' אלא במאי דמיירי פשטיה דקרא וכו' עכ"ל ואע"ג דמקיש מקיף לניקף אע"פ דמקיף לאו פשטיה דקרא שאני התם משום דבחד קרא אפקינהו לתרוויהו אבל לגבי השחתה דתרי קראי נינהו לא מקשינן ועוד משום דאל"כ היקשא למאי אתא וזהו שכ' בסמוך וז"ל ור' אדא סבר דלהכי אפקיה קרא בהך לישנא למימר וכו' עכ"ל ר"ל מדאפקינהו בחד לישנא ע"כ משמע דהוקשו להדדי וע"כ דלענין זה אתקשו היכא דניקף וכו' מקיף נמי וכו' ודו"ק

בא"ד ומדנקט נמי אשה ולא איש משמע נמי דאיש המקיף לקטן חייב וכו' עכ"ל ק"ק בלא"ה משמע הכי דקא' בהדיא מחייב שולחו אלמא דאיש המקיף לקטן חיוב ותו יש לתמוה. דהיכי שייך למנקט איש דאם כן הוי שליח בר חיובא ולא מחייב שולחו ונראה למחוק. הנך תיבות. וכצ"ל מותרת להקיף כר' הונא ומשמע נמי וכו' והיינו ממה דקא' מחייב שולחו כדכתי' וכ"ה בדבריהם רפ"ק דשבועות דף ג' ע"א ד"ה על הזקן וכו' ע"ש

ודע שהרב שע"ה הל' עכו"ם דף ט' ע"א הוכיח מסוגיא דלעיל פ' ד' דכ"ט ע"א דהלכה כרב הונא והוק' ליה על התוס' והרא"ש והר"ן שהוכיחו מכח. ההיא דמציעא עיין שם ונראה דליכא לאקשויי קושיא זו על דברי התוס' הכא שכ' ומשמע נמי דאיש המקיף לקטן חייב ולא הוכיחו מסוגיא דלעיל דפ"ד והוא במאי דאיכא למידק בדברי התוס' הכא שכתבו וז"ל אלמא דאשה מותרת להקיף לקטן כרב הונא וכו' דמאי ראיה היא שהרי גבי קטן אפי' ר' אדא מודה שהרי ס"ל אפי' איש המקיף לקטן פטור והתוס' שכתבו ונראה דקי"ל כרב הונא דקדקו בדבריהם וכ' דאשה שריא להקיף לקטן וה"ה לגדול וע"ז הביאו סוגיא דפ"ק דמציעא ואם כן היכן הראיה דמותרת להקיף לגדול דבהכי הוא דהוי פלוגתייהו ולכן נראה דכונת התוס' שכ' ומשמע נמי דאיש המקיף לקטן חייב כונתם להביא ראיה ג"כ לאשה המקפת לגדול דמותרת כיון דמכח האיש המקיף לקטן חייב וקא' נמי דאשה המקפת לקטן פטורה אלמא דמחלק בין איש לאשה לגבי הקפת קטן כר' הונא אם כן ממילא נמי דיש לחלק ג"כ בין איש לאשה לגבי הקפת גדול דדוקא איש המקיף לגדול הוא דחייב אבל אשה המקפת לגדול פטורה אבל מסוגיא דפ"ד דלעיל איכא למימר דאע"ג דמוכח דאיש המקיף לקטן חייב מ"מ אימא דה"ה נמי דאשה המקפת לקטן דחייבת דשוין הם כסברת ר' אדא דלייט לר' הונא לפי סברת ר' הונא משום דס"ל דשוין הם וזהו דקדוק דברי התוס' שאח"כ כתבו וזל וה"מ למימר התם שהאיש אמר לאשה אקיף לי גדול כיון דסוגיא אזלא כר' הונא וכו' עכ"ל ולא כתבו כן מקודם אחר שכתבו וז"ל אלמא דאשה מותרת להקיף לקטן כר' הונא וכו' שם הל"ל וה"מ למימר שהאיש אמר לאשה וכו' ואמאי הפסיקו וכתבו ומשמע נמי דאיש המקיף לקטן חייב שהוא ענין אחר ואחר כך חזרו לענין הראשון וכתבו וה"מ למימר שהאיש אמר לאשה וכו' א"ו דכונתם שכ' ומשמע נמי וכו' הוא כלו סיום ענין הראשון להביא ראיה דהאשה המקפת לגדול פטורה ושוב כתבו וה"מ למימר וכו' כנ"ל

מיהו תמיה אני על ה' שע"ה ז"ל בעיקר הוכחה זו דהלכה כר' הונא מדלא משני בפשיטות דסבר כר' אדא וכו' שהרי אין זה מספיק לדעת רבינו דפסק פי"ב מה' עכו"ם דין א' דהקפת כל הראש שמה הקפה וא"כ שנויא דתלמודא דמשני קסבר הקפת כל הראש מדרבנן ע"כ דלא כהילכתא ואם כן הקושיא במקומה עומדת אמאי לא משני בפשיטות סבר כר' אדא ומה בכך אי ר' אדא לית הילכתא כוותיה שהרי עוד היום שנויא דתלמודא נמי דלא כהילכתא הוא. וע"כ לומר לדעת רבינו דה"ה דה"מ לשנויי הכי וא"כ אמטו להכי נמי שהוצרכו התוס' והר"אש והר"ן להוכיח מהך דפ"ק דמציעא ודו"ק

עוד ראיתי לה' שע"ה ז"ל שהק' אתלמודא דלעיל פ"ד דאמאי לא משני אליבא דר' הונא דמגלח להו אשה וכו' וע"י גוי ליכא לאקשויי משום דגילוח דנזיר היה בעזרת נשים וכתב דלדעת רבינו דאשה המגלחת הקטן איכא איסור מדרבנן ניחא וכו' את"ד עש"ב ואחר המחילה אינו מספיק דאכתי אמאי לא משני דמגלח להו קטן דגבי קטן ודאו ליכא איסורא מדרבנן ונראה שקושיא זו היא ממש מה שהק' התוס' רפ"ק דשבועות ד"ג ע"א ד"ה ועל הזקן וכו' שהק' בס"ד אשמעתין הכא ולאוקמא בגדול ויקיפנו לאו בר חיובא וכו' ומכח קושיא זו הוכיחו דהניקף מלאו בר חיובא חייב אפי' לר' אדא וכו' ע"ש והשתא תק"ל קושיא זו עצמה אסוגיא דפ"ד דלעיל דפריך כמו הכא והא קעביד הקפה ומאי פריך לאוקמא דיקיפנו לאו בר