באר משה (כריף) רפב

על ביאת מקדש כדקתני מתניתין הכא כל שאין הנזיר מגלח אין חייבין על ביאת מקדש ותירץ משום דבירוש' איתא הכי וע"כ דכללא דמתניתין הכא דוקא לטומאות הפורשות מן המת לא לענין נגיעת ארם וכלים במת וכו' את"ד עש"ב מיהו קשה שהרי בתוספתא הביאה הר"ש רפ"ק דאהלות משנה ב' בסוף דבריו קתני אין חייבין על ביאת מקדש אלא על המת בלבד וכ' הר"ש למעוטי נוגע בכלים שנגע במת ע"ש אלמא שני שנגע בכלים שנגעו במת אין חייבין על ביאת מקדש והר"ש הקשה מהתוספתא הלזו שהרי משמע בפרק כיצד גולין דע"ט ע"א דכלים הנוגעין במת חייבין על ביאת מקדש גבי כלי שרת וכו' ותי' דתוספתא בת"ק וסוגיא דפרק כיצד צולין כר"מ עיין שם מיהו לדברי הירושלמי לפי סברת רבינו דסובר דת"ק נמי ס"ל דחייבין על כלים כמת על ביאת מקדש ולא מיעטו אלא טומאות הפורשות מן המת צ"ל דהירוש' לא חש לדברי התוספתא הלזו מאיזה שום טעם מיהו יש מי שהקשה לי אמאי לא הביא מרן כ"מ סיוע לרבינו מתלמוד דידן מהך סוגיא דכיצד צולין דס"ל דחייבין על ביאת מקדש על כלים הנוגעין במת וס"ל לרבינו דאתיא אפילו כת"ק דר"מ משום דדחיקא ליה לומר דאתיא ככ"ע בדברי הר"ש דהוי דלא כהילכתא משום דאיכא למדחי דסוגיא דהתם לא מיירי אלא בנוגע בכלים שנגעו במת דהוי כמו שנגע במת עצמו משום דחרב הרי הוא אחלל כדאיתא התם ובהא הוא דחייבין על ביאת מקדש אבל אדם שנגע באדם שנגע במת דאינו אלא טומאת ערב אימא דאין ה"נ דאינו חייב על ביאת מקדש וכללא דמתני' דכל שאין הנזיר מגלח אין חייבין על ביאת מקדש חוץ מכלים דוקא ולכך הוצרכו להירושלמי דמשמע דבכל גוונא שני בראשון בין אדם באדם בין אדם בכלים חייבין על ביאת מקדש וכן משמע מתוך לשון הכ"מ פ"ה מה' ט"מ דין ה' ע"ש

מיהו לכאורה עלה בדעתי לומר דאין צורך להירוש' כלל אלא דס"ל לרבינו כמו שתי' הר"ש דהך תוספתא כת"ק וסוגיא דפ' כיצד צולין כר"מ ופ' רבינו כר"מ משום דסוגיא דפ' כיצד צולין כוותיה ולשי' נמי אזיל דפסק כאותה סוגיא פ"ז מה' ק"פ ולעולם ת"ק מיירי נמי אף בכלים הנוגעין במת דאע"פ דדין תורה אין חייבין על ביאת מקדש משום דאין הנזיר מגלח וע"ז הוא דפליג ר"מ וקאמר לא תהא זו קלה מן השרץ כיון דטומאה דאורייתא אם כן איכא ק"ו משרץ וניחא נמי מה שהק' הרב המאירי שזכרנו דהיאך עביד ק"ו מן השרץ דאורייתא אטומאה דרבנן דהשתא ניחא דאין ה"נ ר"מ לא קאי אלא אטומאה דאורייתא דוקא ומילת לא תסא זו דייקא כלומר זה דוקא בטומאת דאורייתא אמנם אין זה מספיק דאם כן מנ"ל לרבינו דשאר טומאות אינו דין תודה ויהיב טעמא מפני שאין חייבין על ביאת מקדש שהרי כלים הנוגעין במת דטומאה דאורייתא היא ואע"פ כן אין חייבין על ביאת מקדש כדק' ת"ק אם כן אף שאר טומאות נמי אימא לעולם דאורייתא ואע"פ כן אין חייבין על ביאת מקדש אלא ע"כ משום דרבינו ס"ל דת"ק גופיה ג"כ לא מיירי בכלים הנוגעין במת אלא דס"ל דחייבין על ביאת מקדש כיון דמדאוריי' היא ור"מ אשאר טומאות פליג ורבינו פ' כת"ק וסוגיא דפ' כיצד צולין אתיא נמי כת"ק ודו"ק

שם גמ' מצעי לא אמרינן וכו' ראיתי להרב שער יוסף ז"ל על הוריות דנ"ה ע"ב מהספר שהק' דבכמה דוכתי אשכחן דמזכיר מצעי ותירץ הא דאמרינן מצעי לא אמרינן היינו בתורת חיוב דבקמאי ובתראי סגי דיצא י"ח אומר דבר בשם אומרו אבל אם בא להזכיר מצעי מזכיר וזכור לטוב את"ד ע"ש והוא פשוט והתימא עליו שהרי כ"כ רש"י בהדיא ד"ה אמרי ש"מ וכו' וז"ל דהאי מאן דבעי למימר להאי מילתא לא מצטרכא למימר אלא קמאי ובתראי וכו' עכ"ל וכן כתבו נמי התוספות ד"ה ש"מ וכו' בס"ד וז"ל ור"י בר ממל שהוא האמצעי לא חש להזכירו עכ"ל וכן ראיתי להרב ידי"ן למודו ה' נר"ו לימוד ע"ח דמ"ד ע"ב שכתב עליו שלא ירד לדקדק מדברי התוספות ע"ש והתימא שגם הוא לא ירד לדקדק מדברי רש"י ובר מן דין הקושניא מצד עצמה לא ידענא מאי קושיא וכי תיסק אדעתין דמצעי לא אמרינן ר"ל דאינו יכול להזכיר דודאי דבר זה אין הדעת סובלתו דמה בכך אם הזכיר המעשה בהיותו א"ו דאין צריך קא' ולכן נראה דעיקר כונת הקושיא משום דלכאורה משמע כיון דאין צריך להזכיר ממילא אם בא להזכיר הוי מילתא יתירתא ללא צורך ואמטו להכי שפיר הק' דאם כן אטו כל הנך סוגיות שהזכירו מצעי הוי מילתא יתירתא ואהא תי' יתיב דלעולם אם בא להזכיר טוב הוא ולא הוי מילתא יתירתא אלא דמ"מ אם לא הזכיר אין חשש בדבר דחשיב נמי דבר בשם אומרו ור' שסדר המשנה ולא הזכיר המצעי אע"ג דטוב הוא כדי לאשמועינן דאין חשש להזכיר ודלא כהרב לימודי ה' שכ' עליו שלא ירד לדקדק מדברי התוס' כנ"ל ודו"ק

מיהו מ"ש עוד ה' שער יוסף ז"ל וזל דיקא נמי דההיא דנחום הלבלר אדבור אדבר מצעי נמי ולא ה"ל לאדכורי הלא ר' משה שקבל הל"מ וכו' עש"ב כן עלה בדעתי מיהו נראה דרש"י נתכוון לתרץ קושיא זו בד"ה ואילו יהושע וכו' שכתב וז"ל ומן הנביאים ואילך קחשיב כולהו כחדא מפני שהיו מבית שני ואילך עכ"ל ר"ל דהנך לא חשיבי בתראי ומצעי אלא כולהו כחדא חשיב להו כלומר כולהו בתראי חשיבי כיון דכולהו מבית שני ואילך והילכך חשיב כולהו כחדא כיון דבעי לחשוב נמי זמן אחר שהוא זמן של משה והיינו משום דס"ל לרש"י דבשלשלת עצמה דוחק לומר דבמחצה חשיב מצעי ובאידך מחצה לא חשיב מצעי אלא דבכולהו לא חשיב אלא בתראי וקמאי וזהו שכ' רש"י בד"ה אמר נחום וכו' וז"ל שקבלו מן הנביאים חגי וזכריה ומלאכי וכו' ולא הזכיר נמי נביאים ראשונים שהיו בבית א' משום דאם כן הזכיר נמי למצעי מיהו ק"ק אתלמודא גופיה אימא דנביאים דקא' היינו נמי גם נביאים ראשונים ולעולם דבעינן דמזכיר קצת מהמצעי והזכיר נביאים ראשונים טפי מיהושע וכלב משום סמוכים לנביאים שקבלו מן נביאים ראשונים ומנ"ל דנביאים דקא' דוקא נביאים אחרונים ודו"ק

רש"י ד"ה גמרו וכו' ונטהר בתוך ימי הסגר וכו' עכ"ל אבל הרמב"ם פז מהלכות נזירות דין ט' כתב סתם ימי הסגר עולין לו עיין שם ולא ידעתי מנ"ל לרש"י דבעי שיטהר בתוך ימי הסגירו וצ"ע

ד"ה וקשיא לר' חסדא וכו' וא"ת וכו' דומיא דומי טומאה וכו' עכ"ל ולפ"ז ה"ל העיקר חסר מן הספר וטפי הו"ל לפרושי משום דקתני תאמר בימי חלוטו שאינו מבטל הקודמין כלומר ולכך יעלו לו והיכי עולין לו דאי לא נשארו לו שלשים שיעור נזירות מועטת הא בעי גידול שיער ואי נשארו ל' ובנזירות