באר משה (כריף) רפא

דעולין ע"ש להרב המפרש הנזכר והשתא ק' דמאי פריך אימי גמירו אימא דעולין דאם כן קרא יפלו כי טמא נזרו דדריש מניה דאין עולין במאי מוקמת ליה דהא אם בימי ספירו כבר נפק"ל מגידול פרע ואי בהנך טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן הרי לרבינו מדרבנן נינהו וצ"ע

ד"ה ימי ספירו וכו' לתגלחת טהרה עכ"ל הס"ד ואח"כ מתחיל הדבור שכן טעון וכו' כצ"ל

ע"ב גמ' ומה ימי חלוטו אין עולין אף ימי ספירו וכו' מכאן ק"ל ע"ד התוס' לעיל במתני' דנ"ד ע"א ד"ה וימי ספירו וכו' שכ' וז"ל ואי תנא גמירו ה"א אבל ספירו דקיל עולה וכו' עכ"ל דא"כ היכי יליף הכא ימי ספירו מימי חלוטו דמה לימי חלוטו דחמיר וצ"ע

שם מכאן אמרו וכו' אבל ימי הזב והזבה והסגירו של מצורע וכו' מכאן ק"ל על פירש"י במתני' לעיל דנ"ד ע"ב ד"ה באמת אמרו וכו' שכ' הל"מ היא וכו' וכ"כ הרמב"ם פ"ז מה' נזירות דין ט' שהרי הכא משמע דלאו מהלכה קיליף וכמו כן ק' ג"כ דאי הל"מ א"כ איכא לדיוקי דוקא ימי הסגירו אבל ימי חלוטו וספירו אין עולין וכן דקדק מהמשנה מרן כ"מ פ"ז מה' נזירות דין ז' ע"ש והכא משמע דימי חלוטו וספירו נמי לאו מהלכה ילפינן וצ"ל דהכא בדרך אסמכתא הוא דקיליף והכרחם משום דהכי משמע להו לישנא באמת אמרו כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל וזה הל"מ כמו שאמרו באמת וכו' ובזה ניחא מה שהק' לעיל גבי א"א בימי טומאתו וכו' דהיכי יליף מנזיר בקבר דמה לנזיר בקבר שכן טעון הואה די"ל דברייתא סמכא אהילכתא אע"פ שאמרת בדרך ק"ו וכה"ג כ' התי"ט פ"ו דסוטה משנה ג' ד"ה ומה וכו' ע"ש מיהו מה שסיים רש"י לעיל בסיף דבריו וז"ל ולקמן מפרש מהיכן גמיר עכ"ל הוא תמוה שהרי כיון דכבר כתב שהוא הל"מ היכי מסיים ולקמן מפרש מהיכן גמיר ואולי איזה תלמיד טועה כתבו וצ"ע

ודע דבפ"ד דמציעא ד"ס ע"א אמרי' אמר ר"א כל באמת אמרו הלכה היא וכן אמרי' בירוש' על באמת אמרו דמתני' דידן אמר ר"א כ"מ ש ששנינו באמת אמרו הל"מ ע"ש ויש מי שהק' לי מאי פריך בירושלמי שזכרנו למעלה בתוס' בד"ה ועוד מותיב וכו' דפריך אימי ספירו דיהו עולין לו ק"ו מימי הסגירו וכו' שהרי אין למדין ק"ו מהלכה כדאיתא במתני' לקמן ועק"ל דהיכי משני גדל פרע ימים של גידול שיער דהיינו ימי הסגירו עולין דא"כ ל"ל הלכה וגם ימי הזב והזבה נמי מהאי קרא נפקא ול"ל הלכה כלל ונראה דמהירושלמי הלז יש סיוע למ"ש הרע"ב ריש פ"ב דתרומות ד"ה באמת אמרו וכו' וז"ל כל היכא דתנינן באמת אמרו כאלו היא הל"מ אבל לאו דוקא הל"מ ומדרבנן היא וכו' את"ד ע"ש ולפ"ז מאי דנקט הל"מ הכונה היא דהכי הילכתא כמו הל"מ דהוי הכי הילכתא אבל לדברי רבינו דמשמע הל"מ ממש וכן משמע סתמיות דברי רש"י י לעיל במתני' לא ידעתי מה יענה וכ"כ ג"כ הר"ש ריש פ"ב דתרומות בס"ד וז"ל ומיהו לאו דוקא עכ"ל וכן משמע נמי מפירש"י פ"ד דמציעא שכ' בד"ה באמת הלכה וז"ל מדיהיב טעמא למילתיה וכו' ואין לגמגם בדבר וכו' עכ"ל משמע מתוך לשונו דאינו הל"מ ממש והשתא מתיישב דברי הירושלמי הלז אבל לדברי רבינו דמשמע דהל"מ ממש וכן משמע סתמיות דברי רש"י לעיל. במתניתין לא ידעתי מה יענו בדברי הירוש' הלז וכן לדברי הרע"ב והר"ש נמי דאינו הל"מ ממש לא ידעתי מה יענו לברייתא הכא דיליף ק"ו מנזיר בקבר דהא איכא למפרך מה לנזיר בקבר דטעון הזאה ולכך אין עולין לו ונראה דמכח זה ס"ל לרבינו דהל"מ ממש ולכך סמכא הברייתא אהל"מ אבל הירושלמי ע"כ דלא חש לברייתא זו מדפריך אימי חלוטו אימא דעולין ולא יליף ק"ו מנזיר בקבר כדיליף בברייתא דידן ועל הכל צ"ע

ודע דמ"ש הר"ש ומיהו לאו דוקא הראוני להרשב"ש סימן תקצ"ג שהבין בו פי' מחודש וז"ל יראה מדבריו אע"ג דכל באמת הל"מ אבל אין ללמוד ממנה בכ"מ דאין למדין מן הכללות וכו' עכ"ל ע"ש

שם אלא לאו בנזירות מרובה וכו' אלמא לא סלקין וכו' הרמב"ם פ"ז מה' נזירות דין ט' כ' סתם אין עולין לו ולא ביאר דאפי' נזירות מרובה לאפוקי ר"ח משום דכיון דכ' סתם משמע בכל גוונא מיהו ק' אמאי לא ביאר דאינו סותר הקודמין היכא דהויא נזירות מרובה וצ"ע

שם במשנה וכל טומאה שאין הנזיר מגלח אין חייבין על ביאת מקדש וכו' דע דרבינו פ"ג מה' ט"מ דין ג' כ' דכל הני טומאות דקחשיב שאין הנזיר מגלח עליהן אינן דין תורה ע"ש והכרחו משום דאי מן התורה אמאי אין חייבין על ביאת מקדש כמו שמבואר בדבריו ע"ש וכ"כ ג"כ פ"ה מה' הנז' דין ד' ע"ש וק"ק דא"כ היכי קאמר ר"מ לא תהא זו קלה מן השרץ דהיכי שייך למעבד ק"ו מן השרץ דאורייתא אהנך טומאות דהוו מדרבנן וכן ראיתי לה' המאירי שהק' קושיא זו וז"ל מכאן נראה לגדולי המחברי' שכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אינה מן התורה אלא מד"ס דאל"כ היאך אין חייבין על ביאת מקדש דבנזיר הוא דאיכא למימר מת כתיב אבל ביאת מקדש מיהא למה ולא יראה כן דאם כן איך קראה ר"מ טומאה חמורה אצל השרץ עכ"ל ועיין מה שאכתוב במתני' לקמן ברש"י ד"ה רביעית דם וכו' ומה שהכריח דא"כ אמאי אין חייבין על ביאת מקדש תי' ה' המאירי וז"ל שאע"פ שהיא מן התורה הואיל וביאת מקדש שוה לטומאת נזיר בהבאת קרבן למדו מפי השמועה להשוותם בכך עכ"ל ולזה נתכוון הראב"ד פ"ג מה' ט"מ דין ג' שכ' בסוף דבריו וז"ל ונ"ל מה שדימו ביאת מקדש לטומאת נזיר כטומאת מת משום דבנזיר כתיב וטמא ובמקדש כתיב טמא הכא מייתי קרבן והכא מייתי קרבן על מה שזה מביא זה מביא עכ"ל כונתו דלא תימא דיש סיוע לדברי רבינו דאי מן התורה אמאי אינו חייב על ביאת מקדש ולזה כ' ונ"ל מה שדימו וכו' נמצא דדברי הראב"ד הם השגה על רבינו ודלא כת' כ"מ ז"ל שכ' אינו ענין להשיג על רבינו אלא ליתן טעם למה תלו וכו' ע"ש וזהו נמי כונת הראב"ד פ"ה מה' נזירות דין ה' ד"ה אע"פ וכו' שכ' בתוך דבריו וז"ל כמ"ש למעלה וכו' עכ"ל דהיינו הטעם שכ' למעלה פ"ג שכ' וז"ל מה שדימו וכו' ודו"ק

ודע דס"ל לרבינו דכלים הנוגעין במת וכן אדם הנוגע במת הנוגע בהם חייב על ביאת מקדש ואע"פ שאין הנזיר מגלח עליהם כדקתני מתני' לעיל כלים הנוגעין במת אין הנזיר מגלח עליהם וכבר הק' עליו הכ"מ פ"ה מה' ט"מ דין ה' ופרק ג' מהלכות ביאת מקדש דין י"ג מאחר דאין הנזיר מגלח עליהן אין חייבין