באר משה (כריף) רעח

ואין לומר כיון דטומאת ארץ העמים מדרבנן החמירו לומר אפי' חיבור אדם הוי חיבור דזה אינו שהרי לפי הטעם דכתבו התוס' לעיל דטעמא דגזרו משום מתי מבול או מתי ישראל וכ"כ ג"כ רבינו בפי' המשנה פ"ב דאהלות משנה ג' כמ"ש ה' מש"ל פ"ג מה' אבל דין ג' ד"ה וראיתי וכו' בתוך דבריו ע"ש א"כ לא ה"ל להחמיר יותר מדין המת שהרי כיון דבמת גופיה אינו חיבור כדמוכח ההיא דכזית חלב מן המת וכו' וכן משמע מדברי התוס' לעיל שכ' וז"ל א"ד משום גושא דדוקא המאהיל על גושא גזרו כמו שמאהיל על המת וכו' עכ"ל משמע דלפי ה"ט לא רצו לגזור על אויר אוירה שלא החמירו יותר מן המת דאינו מטמא אויר אוירו ומיהו לפי הטעם דכ' דגזרו כדי שלא יצא מא"י לח"ל ניחא דמש"ה החמירו יותר מדין המת כמ"ש התוס' לעיל ע"ש מיהו לפי המסקנא דבעיא דתלמודא דלעיל אי משום אוירה וכו' נשארה בבעיא ואזלינן לקולא ע"כ דלא אמרי' הך טעמא כדי שלא יצא דא"ל ה"ל לגזור על אויר אוירה נמי כמו גושא כדמוכח מדברי התוס' דלעיל וכמ"ש שם לעיל בחי' עש"ב וע"כ מטעם דמאהיל על המת וא"כ הדרא קושיתנו לדוכתה וכעת צ"ע ועיין עוד לחי' לעיל דף ן' ע"ב בתוס' שם ודו"ק. ודע שראיתי בפ"ב דאהלות משנה ב' דקתני מלא תרוור רקב שגבלו במים אינו חיבור לטומאה. והנראה מדברי רבינו שם בפי' דלאו מטעם חיבור אדם אינו חיבור אלא משום דאפר לאו בר גיבול והלישה לא תועיל לדבקו גוף אחד מיהו ראיתי לתי"ט שם שכ' משם מהר"ם משום דחיבור אדם אינו חיבור וא"כ לא ידעתי מ"ש גבי גוש ועפר לכ"ע מהני הגבול וצ"ע

עוד כ' ה' בסוף דבריו וז"ל דאי לא. לרבנן מאי איריא דלבינה ממעטת אפי' גוש נמי אלא ודאי וכו' עכ"ל אע"ג דלעיל סוף ד"ה גרסינן וכו' כתב גבי צד זה עצמו של הר"ש וז"ל אלא דלפי מה שצדד הר"ש דאפשר דטעמייהו דרבנן הוא משום דאם תחזירה לעפרה טהור א"כ אף בלבנת ארץ העמים מטהרים חכמים וכו' עכ"ל וא"כ תק"ל אמאי נקט בית הפרס וע"כ צ"ל דלרבותא דר"מ דמטמא נקט בית הפרס ואע"ג דכח התירא עדיף י"ל משום דלגבי חכמים ליכא למטעי כיון דמהך טעמא גופיה דאם החזירה לעפרה טהור ה"ה נמי גם בארץ העמים וא"כ ה"נ גבי דנקטו לבנה ולא גוש נימא נמי משום דמהך טעמא גופיה דמחזירה לעפרה ה"ה נמי גבי גוש אפשר דכונת ה' משום דהיכא דאיכא לשנויי משנינן ודו"ק

כתב ה' מש"ל פי"א מה' ט"מ דין ז' בסוף דבריו שהתי"ט לא דק וכו' ע"ש דע שראיתי לה' חזון נחום ז"ל סוף פרק בתרא דאהלות משנה ז' שהבין דכונת רבינו שכתב גזירה משום מדור שתהיה בו אשה ר"ל אשה לבדה בלא איש וכו' עש"ב הן אמת שכן משמעות סתמיות דברי רבינו וה"ט דאשה עדיפא משום שדרך האשה שבאין אצלה הגוים לינות אבל לא ידעתי דא"כ לפ"ז איך מארץ ה' עצמו וגם התי"ט בתי' הא' דכולהו גווני נקט שהרי לפ"ז כבר קתני אשה לבדה ואמאי הוצרך תו למכפל ולמתני או אשה א"ו דר"ל דגזרו משום אשה שעמה איש דהשתא שפיר יבא תירוץ זה דכולהו גווני נקט על נכון. ודע דבזה ניחא נמי מה שהק' התוס' לעיל במתני' דנ"ד ע"א ד"ה וימי ספירו וכו' וז"ל וצ"ע דלא ליתני אלא ספירו וכו' ע"ש די"ל דכולהו גווני נקט ועיין עוד לתו' שם ודו"ק ואגב גררא ראיתי לתי"ט שכ' וז"ל ונראה הא דגרסינן בסיפא ואפי' שפחה משבשתא וכו' ועוד דאינה נמכרת אלא למי שיש לה עליו קדושין כמו שפסק הרמב"ם פ"ד מה' עבדים וכו' ע"ש ואיכא למידק. עליו דפסק הרמב"ם פ"ד מה' עבדים במחלוקת הוא שנוי דאיכא תנא דס"ל מוכרה לקרובים פ"ק דף ך' ע"א וא"כ אימא דהך תוספתא ס"ל כאותו מ"ד ואיך כ' התי"ט דמשבשתא היא אבל הרמב"ם דנקט אשה ולא נקט שפחה משום דלשי' אזיל דפסק כמ"ד אין מוכרה לקרובים וזה שמעתי ודע שהרא"ם פ' משפטים ד"ה לעם נכרי צידד דמותר למוכרה לנכרים מדלא הזכירו דין זה לא בדברי הגמ' ולא בדברי הפוסקים עש"ב ויש לתמוה עליו שהרי כיון דבעינן שיש לה עליו קדושין א"כ הא בהא תליא דנכרי לא תפסי בה קדושין וכמ"ש התי"ט וא"כ הרי הזכירו דין זה בין בגמ' בין בדברי רבינו וצ"ע לעת הפנאי גם זה שמעתי ודו"ק

כתב ה' מש"ל דין ט' דכונת הראב"ש להשיג על רבינו דלמה לא הביא דברי המשנה וכו' ע"ש ויש לתמוה עליו דמחי קושיא דכיון דרבינו פסק להדיא וכ"מ שהחזיר והחולרה יכולין להלך משם הנפל אינו צריך בדיקה והרב עצמו הזכירו והם דברי ב"ה פי"ח דאהלות מש משנה ח' וטעמא דרשב"ג הוא משום דעיר שחרבה כולה מצויות שם חיות וגוררין משם הנפלים וכמ"ש הרב עצמו על מה שהק' מרן מהיכן הוציא לחלק וכו' עש"ב אם כן הרי היא בכלל מה שכתב רבינו וכ"מ שהחזיר והחולדה וכו' ומתני' דאשמעינן דברי רשב"ג אינו אלא לומר דרשב"ג ש"ל בדברי ב"ה ואין להקשות דה"ל להביא דברי רשב"ג שם במשנה עם דברי ב"ה ולומר וכן רשב"ג אומר כדברי ב"ה וכה"ג פריך תלמודא פ"ק דקדושין דע"ד ע"א גבי אבא שאול כמאן כר"ג תנינא וכו' ופירש"י ליתני הא דאבא שאול התם וכן היה אבא שאול אומר כדבריו עכ"ל די"ל דהתם משום חדי מסכתות אבל הכ"א תרי משניות דסמכי אהדדי ומעתה אני תמיה על דברי רבי' בפי' המשנה וכן נמי הרע"ב שכ' דטעמא דרשב"ג משני שחיות מצויות א"כ איך כ' דאין הלכה כרשב"ג שהרי קי"ל כב"ה וצ"ע ועיין בס' חזון נחום ז"ל פי"ח דאהלות משנה ט'

כתב ה' מש"ל ז"ל פ"ק מה' ט"מ דין י"ד וז"ל כ' רבינו בהקדמתו לס' טהרות וכו' והנה ה"ל לבאר שדוקא הישראלי וכו' והגוי וכו' א"נ וכו' עכ"ל ע"ש ויש מי שהראני שהרמב"ם עצמו שם בהקדמתו בד"ה וטומאת זיבות וכו' כ"כ ע"ש ע"כ

שם גמ' אמר ר"ח ל"ש וכו' אבל בנזירות מרובה מסלק נמי סלקין וכו' משמע בהדיא דמאי דקתני מתני' מתחיל ומונה מיד ר"ל דלא סלקין ליה ימי טומאה ולכך קאמר עלה ל"ש וכו' משמע נמי ממאי דפריך ר' שהביא וקתני מתחיל ומונה מיד וכו' ופירש"י אבל ימי חלוטו מיהא אין עולין לו ויש לתמוה על מרן כ"מ ז"ל פ"ז מה' נזירות דין ז' שדקדק כן מדנפשיה מכח סיפא דקתני ימי הזב עולין משמע אבל ימי טומאת מת אין עולין וכן דקדק עוד שם דין ט' מרישא גופה דקתני מיד משמע דאין עולין ע"ש ואיך לא הזכיר שתלמודא הכא סובר כן בפשי' ותו ק' עליו במה שדקדק בדין ז' מכח הסיפא דאינו דיוק שהרי כלים הנוגעין במת דקאני רישא ס"ל לרבינו דעולין לו ימי טומאה כדפסק שם דין ח' וצ"ע ועיין לתי' לעיל דנ"ד ע"ב בתוס' ד"ה ואינו סותר וכו' ודו"ק: