באר משה (כריף) רעג

אומרים דאדם ואדם שיהא טמא טומאת ז' מק"ו ומה כלים וכו' עכ"ל ע"ש ולא ידעתי ל"ל ק"ו וצ"ע

והנה בברייתא מסיק דאצטריך וכל אשר יגע למעט טמא מת ממשא וכן פ' רבינו פ"ה מהל' ט"מ דין ט' דטמא מת אינו מטמא במשא ונראה דמספרי הלזו הוא דהוציא דין זה והתימא על מרן כ"מ זל שלא הורה מקורו וראיתי להרב מש"ל ז"ל ד"ה עוד יש לדקדק וכו' שכ' וז"ל ומרן לא הביא כ"א ברייתא דפ' צו וכו' עכ"ל וכעת לא מצאתי היכן הביא מרן ברייתא דפרשת צו

ודע דמהאי ברייתא דספרי ק"ל מהא דכתב רבינו רפ"ק מה' ט"מ דין ב' וז"ל טומאת משא במת מפי השמועה וק"ו אם נבלה שהיא מטמאה בערב מטמאה במשא המת לכ"ש ומה נבלה שמגעה טומאת ערב משאה טומאת ערב אף המת שמגעו טומאת ז' משאו טומאת ז' וכו' עכ"ל וכתב הכ"מ דבספרי הוא ע"ש ונראה שהוצרכו ללמוד עוד ומה נבלה משאה כמו מגעה וכו' כי היכי דלא תימא דיו כמו נבלה דאינו אלא טומאת ערב ולזה הוצרכו ללמוד עוד ומה נבלה וכו' כלומר דחשיב נמי כנדון דמה נבלה משא כמו מגע אף מת וכו' ועיין כיוצא בזה להרב זרע יצחק זל בחידושיו לקמא פ"ה ד"ן ע"א בגמרא ע"ש והשתא ק' ל"ל למילף משא במת מק"ו מנבלה ת"ל מדאצטריך וכל אשר יגע למעט טמא מת ממשא ע"כ שמעינן דמת עצמו מטמא במשא ולא מיעט קרא אלא טמא מת וי"ל דמקרא אשר יגע לא הוה שמעינן במת עצמו אלא טומאת ערב משום דאיכא למי' דאצטריך אשר יגע למעט טמא מת מטומאת ערב אבל טומאת ז' אפילו במת עצמו אינו מטמא ולכך אצטריך למילף במת ק"ו מנבלה כי היכי דנילף נמי מנבלה דמה נבלה טומאת משא כמו מגע אף המת שמגעו ז' משאו נמי טומאת ז' מיהו קשה כיון דלפי האמת במת עצמו מטמא אפילו ז' אם כן אימא דאשר יגע דמעיט טמא מת לא מעיט אלא טומאת ז' משום דהוה ילפינן מנבלה והוה אמרינן נמי מה נבלה משאה כמו מגעה אף טמא מת משאו ז' כמו מגעו כי היכי דאמרינן גבי מת עצמו ומש"ה אצטריך אשר יגע למעט טומאת ז' אבל טומאת ערב אה"נ דמטמא במשא מק"ו מנבילה ואהני קרא ואהני ק"ו ומנ"ל דטמא מת אינו מטמא במשא אפי' טומאת ערב דהכי משמע סתמיות דברי רבינו דכתב סתם ואינו מטמא במשא וראיתי להרב מש"ל ז"ל בד"ה ודע שמדברי הרמב"ן וכו' בסיום דבריו שכתב וז"ל ואם נפשך לומר וכו' עש"ב ולפי אותו הדרך איכא למימר נמי הכא כיון דקרא מעיט דלא נעביד ק"ו בטמא מת לענין טומאת ערב ה"ה לטומאת ז' נמי לא נעביד ק"ו דהא מיעט קרא ק"ו גבי טומאת משא דטמא מת הן אמת שדבר זה השה לשמוע מאחר דהוו תרי ק"ו תרי ענינים הם חלוקים זה מזה מהיכא תיתי כשנסתר חד אמרינן ה"ה אידך וכבר ה' מש"ל עצמו כתב על דרך זו שהוא דחוק מאד ע"ש וצ"ע

ודע דלפי מה שפירשנו בכונת הברייתא דספרי שחזר עוד ללמוד מנבלה כי היכי דהוי כנדון ק"ל מהא דאמרינן בפ' כיצד הרגל דכ"ה ע"ב גבי מפץ במת אהני דיו לאפוקי טומאת ז' וכו' ע"ש ואמאי לא אמרינן דהוי כנדון דמה זב מפץ כמו שאר כלים דהוי ערב אף במת מפץ כמו שאר כלים דהוי ז' וצ"ע

ודע שראיתי להרא"ם פ' מטות פסוק כל הורג נפש וכו' שהביא דברי הרמב"ן שכתב עלה דהאי ברייתא דספרי דלית לה דיו עש"ב נראה מדבריו דאין כונת הברייתא משום דחשיב כנדון אלא דס"ל לא אמרינן דיו ולפ"ז הא דקתני מקום שמגעו טומאת ז' וכו' ה"פ דלא אמרינן דיו אלא כיון שמגעו חמור יותר מנבלה הסיטו נמי חמור יותר מנבלה ולא אמרינן דיו כנבלה ואפשר שהכריחו לפ' כן מכח ההיא דפ' כ"ה ולכך ס"ל דאף כה"ג לא חשיב כנדון מיהו לישנא דהרמב"ם דפ"ק מהלכות ט"מ דקאמר ומה נבלה וכו' ודאי דכונתו דהוי כנדון ולדבריו צלע ההיא דפ' כ"ה והתימא על הרא"ם שלא הרגיש שהרמב"ם אינו מפרש לברייתא כפירוש הרמב"ן דלית לה דיו ויש מי שהקשה לי לפי דברי הרמב"ן דלית לה דיו שהרי דיו דאורייתא דהכי פריך תלמודא התם בפ' כיצד הרגל דכ"ה ע"א ע"ש ותו דלא משכח תלמודא התם תנא דל"ל דיו ע"ש ולפי דברי הרמב"ן הרי ברייתא דספרי ל"ל דיו ואפשר ליישב דאינו ר"ל דל"ל דיו כלל אלא ר"ל דס"ל ל כר"ט דהיכא דמפריך ק"ו לא אמרינן דיו והכא מפריך הק"ו שהרי לטומאת ערב לא אצטריך ק"ו מדאצטריך וכל אשר יגע שמעינן דמת עצמו מטמא במשא טומאת ערב שהרי ע"כ דאצט' וכל אשר יגע לטמא טומאת ערב דלטומאת ז' לא אצטריך דמהיכא תיתי דאי משום ק"ו דנבלה איכא למימר דיו מה נבלה ערב וכו' אלא טומאת ערב הוא דמיעט וא"כ ממילא שמעינן דמת עצמו מטמא ערב וא"כ ע"כ כי אצטריך ק"ו גבי מת עצמו היינו לטומאת ז' והשתא ניחא נמי מה שהקשינו דאימא אשר יגע לא מיעט אלא ז' שהרי דלטומאת ז' לא אצטריך כיון דאמרינן דיו ולא חשיב כנדון ודו"ק

ודע דבהאי ברייתא דספרי דקתני אשר יגע למעט טמא מת ממשא משום דהוה ילפינן ק"ו מנבילה וכו' יש מי שהק' לי מהא דאמרינן במסכת שבת דס"ד ע"א דבעי למילף טומאת מת משרץ ופריך אם הרבה בטומאת שרץ שהיא מרובה וכו' ע"ש פירש"י והשתא ה"נ גבי נבלה נפרוך הכי אם הרבה בטומאת נבלה שהיא מרובה וכו' ואכתי אשר יגע בו הטמא למה נאמר וכמו כן ק' ג"כ דהיכי יליף בספרי גבי מת עצמו דמטמא במשא ק"ו מנבלה כמ"ש רבינו רפ"ק מהלכות ט"מ שהרי איכא למפרך מה לנבלה שהיא מרובה וכו' וקושיא אלימתא היא ונראה ליישב לפמ"ש מהרש"א התם דאין זה דבר חמור למפרך ליה אג"ש אלא אמ"מ פריך ליה וכו' ע"ש וא"כ איכא למימר נמי דלית לן למפרך ליה אלא דוקא אמ"מ ולא אק"ו דאלים נמי טפי ממ"מ כמ"ש התוספות פ"ב דפסחים דב"ה ע"א ד"ה כלאי הכרם וכו' ע"ש ודו"ק נ"ל

ודע דעל דברי דבינו דפ"ק מהלכות ט"מ שכתב דיליף ק"ו מנבלה ראיתי למרן כ"מ זל שהקשה אין עונשין מ"ה וכ' וז"ל ואפש"ל שמשם למדנו אין עונשין מ"ה וכו' ע"ש ואיכא למידק איך כתב דמשם למדנו שהרי רפ"ק דמכות דף ה' ע"ב יליף לה תלמודא מדכתיב ערות אחותו יתירא לומר שאין עונשין מ"ה וכן יליף נמי התם מאחותך יתירא לומר שאין מזהירין מ"ה וצ"ע ובעיקר ביאור כונתו עיין להרב מש"ל שם שכתב דסיום הקושיא הוא והניחה בקושיא ע"ש. ולי נראה ליישב דאה"נ דכונת הספרי לאו לענין מלקות אלא לענין איסורא בעלמא והרמב"ם דלא ביאר משום דהעתיק לשון הספרי דכן דרכו בכ"מ

ודע שהספרי שהביא מרן דקאמר אם טמא באהל