באר משה (כריף) רסח

נתבאר באהלות שארץ העמים וכו' מטמאין במגע וכו' ספק אם יש בה עצם כשעורה וכו' עכ"ל סתמיות דבריו משמע שכן הוא האמת אפי' לאחר גזירה וצ"ע

עוד ראיתי לה' שהק' לתי' א' של התוס' שהסכים בו הר"ש אמאי לא מני ארץ העמים בהדי הנך דמטמאין באהל ע"ש אבל לפי תירוץ אחרון שכתבו התוס' הכא דהתם איירי בסתם טומאת אהל משיאהיל ידו וכו' ליכא להק' דאמאי לא מני טומאת אהל בארץ העמים כשהכניס ראשו ורובו בהדי הנך דמטמאו באהל משום די"ל דלא קחשיב אלא הנך דמטמאי בסתם אהל דאפי' הכניס ידו וכו' וכן נמי לפי התי' שתי' לדעת רבינו דאין מטמאין באהל לענין ג' וז' י"ל נמי דלא קחשיב אלא הנך דמטמאו אפי' טומאת ז' וכן נמי לפי התי' שכ' לעיל משם הר"ש דהתם מיירי כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל י"ל נמי לא קחשיב אלא הנך דמטמאו אפי' נכנס בתיבה ומגדל אבל לפי תי' א' של התוס' דארץ העמים עצמה טמאה כמו שאר כל האהלים נמי והא דלא הק' ה' דאמאי לא חשיב קברי נכרים גופייהו בהדי הנך דמטמאו באהל לרבנן דרשב"י ולחד תי' שכ' התוס' דהך מתני' דאין מטמאין באהל רשב"י היא ניחא דהוי כאילו קתני כיון דהא בהא תליא מיהו לפי הנך תירוצי אחריני ק' וי"ל דאיכא למימר בפלוגתא לא קמיירי ודו"ק ועיין לחידושנו לעיל ע"א ברש"י ד"ה או בקבר וכו'

עוד ראיתי לה' שרמז בסיום דבריו לדברי התי"ט פ"ב דאהלות משנה כ' והיינו משום שהתי"ט כ' שם בד"ה בית הפרס דתנא ושייר דשייר נמי שדה שאבד בה קבר וכו' ע"ש ולפ"ד הללו ק"ל על דברי התוס' לעיל דמ"ט ע"ב ד"ה ועל חצי קב וכו' שכ' וז"ל וליכא לפרש חצי קב משאר עצמות וכו' דהא באהל נמי לא מטמא מדלא קתני להו פ"ק דאהלות בהדי הנך דמטמאו באהל עכ"ל ולפי דברי ה' תי"ט הללו מאי הוכחה היא שהרי כיון דע"כ תנא ושייר ולא ידעתי מה יענו התוס' לקושית התי"ט דאמאי לא חשיב שדה שאבד בה קבר והנראה שדברי התוספות הללו נעלמו מעיני התי"ט וה' מש"ל ז"ל ועיין עוד לחידושנו שם בתוספות ודו"ק

בא"ד דאלו באהל המת מטמא אפי' במכניס ידו עכ"ל וכן פסק רבינו פ"ק מה' טומאת מת דין ו' דאפי' הכניס ידו וכו' ה"ז נטמא כולו וכו' ע"ש וראיתי להמש"ל ז"ל שכ' שם וז"ל אפי' לא האהיל כ"א ידו בלבד על המת נטמא כל גופו דומיא דנכנס לאהל המת שכ' רבינו בסמוך כן נראה מדברי התוס' פ"ז דנזיר דנ"ד ע"ש ודו"ק עכ"ל כונתו על דברי התוספו' הללו דע"כ מוכח כן מדבריהם והוא כיון דהכא מיירי במאהיל על הגוש ומתני' דאהלות סתמא משמע דאין מטמאין באהל בין המת האהיל על האדם בין האדם האהיל על המת בדין טומאת אהל בכ"מ כמ"ש רבינו דין ו' א"כ גבי חלוקת האהיל האדם על המת אם איתא דבעינן שמאהיל ראשו ורובו ולא מהני ידו א"כ עדיין קו' התוס' במקומה עומדת דהכא משמע דמטמא באהל כי מאהיל על הגוש אלא ע"כ צ"ל נמי דהכא מיירי בראשו וגופו והתם במאהיל ידו לבד דבאהל המת מטמא אפי' האהיל ידו לבר. ודע דבעיקר דין זה דבאהל המת אפי' הכניס ידו עיין למרן כ"מ ז"ל פ"ק מה' טומאת מת שהורה מקורו מסוגיא דלעיל פ' ג' מינין דמ"ג ע"א ועיין לה' מש"ל ז"ל פי"ז מה' טומאת צרעת דין ו' ד"ה טהור מה שהק' על דין זה ומה שיש לעמוד בדבריו וכדברי מרן כ"מ דפ"ק דטומאת מת עיין לחידושנו שם לעיל דמ"ג ע"א ודו"ק

ודע דטעמא דהיקלו בארץ העמים עד שיכנס ראשו ורובו ראיתי לה' מש"ל פי"א מה' טומאת מת דין א' שצדד משום דס"ל כרשב"י דעכו"ם אין מטמאין באהל ומן הדין אפי' הכניס ראשו ורובו טהור וכו' ע"ש ואחר המחילה נראה דצד זה אינו צודק לדעת התוס' הכא שהרי כיון דס"ל דרוב מישראל נהרגו בח"ל ומטמאין באהל וע"כ צ"ל כמו הצד השני שכ' ה' ודו"ק וכיוצא בזה כ' ה' עצמו בדבור שאחריו ד"ה עוד כ' התוס' וכו' גבי טומאת ז' דאיכא טומאת ז' לדעת התוס' מה"ט גופיה וז"ל ואף שכ' התוס' דמה שגזרו טומאה בארץ העמים הוא מפני רוב ישראל שנהרגו בח"ל ולפ"ז טומאת אהל אינה מחודשת וכו' עכ"ל וצ"ע. ואגב ראיתי לה' בסוף דבריו שכתב וז"ל ודע דלס' רבינו הלזו דבאוירה לא בעי הזאה ג' וז' ניחא מה שהק' התוס' פ"ג דחגיגה דהיאך עולין לרגל וכו' ע"ש ובלא"ה לא ידענא מאי מקשו אימא דהיו עולין קודם לרגל ז' ימים או ח' ימים כדי שיוכלו לעשות הזאה ג' וז' ועיין עוד לחידושנו שם ודו"ק

ומ"ש עוד ה' ד"ה ארץ העמים וכו' וז"ל שו"ר שאין זה מוכרח שהרי כפי מה שתירצו דמתניתין דאהלות רשב"י היא וא"כ ע"כ ההיא דפ"ק דשבת רבנן וא"כ יש לדקדק וכו' ולפ"ז מצינו לומר דאף לרבנן אפשר לומר וכו' עכ"ל תמיה לי עליו טובא דבפשיטות ה"ל לומר דכפי מה שתי' דמתני' דאהלות השב"י לא שייך הך טעמא שכ' משום דס"ל כרשב"י וכו' שהרי לפי הך תי' רשב"י לית ליה טומאת אהל כלל וא"כ ע"כ ברייתא דקתני עד שיוציא רא ראשו ורובו אלמא דס"ל דמטמ' באהל רבנן היא ולא רשב"י וא"כ ע"כ טעמא דבעי ראשו ורובו הוא מטעם אחר כמו שהוכיח ה' ודו"ק ומ"ש עור וז"ל ועוד כדי להודיע שטומאה זו מד"ס וכ"מ לטמא שאכל מן הקדש או שנכנס למקדש שלא לחייבו קרבן דומה קצת למ"ש רבינו בספ"ב מה' משכב ומושב עכ"ל ע"ש הנה מ"ש ונ"מ וכו' הא ודאי דנ"מ נמי לענין דספקא דרבנן לקולא ובלא"ה אין לך נפקותא גדולה מזו דאינה מדאורייתא אלא מד"ס אלא כונת ה' לתת טעם ל"ל לרבנן לעביד הכירא להודיע שהיא מד"ס דמאי נ"מ בהיכר זה לו והא שיהיו טועים לסבור דהוי מדאורייתא מה בכך ואדרבא תוספת טובה שיהיו נזהרין יותר ולזה כ' דנ"מ כי היכי דלא נפיק. מינה חורבא שלא לחייבו קרבן והוי חולין בעזרה כמ"ש רבינו סוף פ"ב מה' משכב ומושב גבי טומאת עכו"ם שגזרו עליהם להיות כזבים ולא גזרו על ש"ז שלהם כדי לעשות היכר שלא לחייבו קרבן לטמא שאכל או שנכנס וכו' ואע"ג דהתם כתב עוד רבינו שלא יביאו תרומה וקדשים לא נקט לה ה' הכא משום דבארץ העמים קושטא הוא דשורפין תרומה וקדשים דהא גזרו אגושא לשרוף ומיהו מ"מ שייך נמי נפקותא זו שלא לשרוף תרומה וקדשים כגון אם ס' נטמא או לא דאי מדרבנן הוי ס"ס ואין שורפין כמ"ש רבי' פי"ג מה' אבות הטומאה סוף דין י"ג ע"ש ודו"ק

מיהו ק"ק על ה' דמה הועילו בהיכר זה דאכתי יבאו לטעות לומר דטומאת גושא מדאוריית' אע"פ דאין בה טומאת אויר שהרי מידי דהוה אטמא מת דמטמאין במגע מן התורה ואינו מטמא באהל