באר משה (כריף) רסז

הפרס לשחוט פסחו כדאיתא בפסחים סוף פרק האשה דצ"ב ריש ע"ב ופסקה נמי רבינו פ"ו מה' ק"פ דין א' ועיין לרש"י ריש פ"ק דמועד קטן דף ה' ע"ב ד"ה ומנפח וכו' וז"ל ההולך לשחוט פסחו וכו' ואי מטמא באהל היכי אזיל וכו' עכ"ל מכל הני דוכתי משמע דאפי' טומאת ערב ליכא דאל"כ לא הועילו מידי בניפוח כיון דטומאת ערב מיהא איכא וזה פשוט ועיין עוד לרש"י פ"ד דמס' בכורות דכ"ט ע"א ד"ה כדר' יהודא מנפח וכו' ע"ש סוף דבר שדברי ה' הללו שגבו ממני וצ"ע

עוד ראיתי לה' שכתב וז"ל ומה שלא צידדו התוס' תירוץ זה וכו' ולפי דבריהם מתני' דקתני בים ובשונית טהור מיירי קודם גזירה וליכא למימר וכו' עכ"ל ותמיה לי עליו שאינו צריך כלל לזה לפי מ"ש הוא עצמו ד"ה תנן בפרק בתרא דאהלות וכו' וז"ל ומה שבים ובשונית טהור היה נ"ל לומר דטהור מכל וכל ואפי' טומאת אויר ליכא וטעמא וכו' ואדרבא תמה על סברת רבינו דמטמא משום אוירה עש"ב וא"כ בפשיטו' איכא למימר דכך היא נמי סברת התוס' וכעת צ"ע

עוד ראיתי לה' שהעמיס תירוצו שכתב לדעת רבינו בכונת תירוץ התוס' דפ"ק דשבו' שתי' דמתני' דאהלות רשב"י היא ע"ש באורך ואה"מ מכת"ר לא ניתן ליאמר ולא סיימו קמיה מ"ש עוד התוס' בפ"ק דשבת גבי תירוץ זה וז"ל דלא החמירו בארץ העמים יותר מקבריהם עכ"ל הרי דכתבו בהדיא דטעם רשב"י דאין מטמאין באהל משום דלא החמירו יותר מקבריהם וא"כ מה"ט גופה ע"כ דאין מטמאין אפי' טומאת ערב משום דקברי נכרים עצמן אין מטמאין כלל אפי' טומאת ערב כיון דקרא מיעטינהו מטומאת אהל דכתיב אדם כי ימות ולא גוים א"כ אין בהם שום טומאת אהל וכן משמע סתמיות דברי רבינו פ"ק מה' טומאת מת דין י"ג ע"ש וזה פשוט וה' ז"ל סיים וז"ל אך מדברי התוס' דפ"ק דגיטין עלה ח' לא משמע הכי עכ"ל וכעת נראה שכונתו משום דפ"ק דגיטין כתבו טעם זה דלא החמירו יותר מקבריהם ע"ש וא"כ לא הוה צריך להביא עצות מרחוק אלא דתוס' דשבת גופייהו כתבו ג"כ הכי ודו"ק. עור ראיתי לה' ד"ה ודע שהתוס' בפ"ק דגיטין כתבו עוד תירוץ אחר וכו' שכתב וז"ל ודבריהם צ"ע דמדברי הר"ש בסוף אהלות וכו' ע"ש ולא ידעתי מאי קושיא שהרי רבינו לא ס"ל כדברי הר"ם כמ"ש ה' עצמו שם דין ו' ד"ה ודע שראיתי להר"ש וכו' וז"ל ולרבינו ניחא דלא מהני בח"ל הסמיכות וכו' עכ"ל וא"כ התוס' נמי לא ס"ל כדברי הר"ש ותו אפי' לדברי הר"ש גופיה לא טיהר אלא קרקע בתולה שאין דבר טומאה מפסיק כמבואר בדברי ה' שם וא"כ אימא דתוס' איירו בקרקע שאינה בתולה גם מה שרמז בסוף דבריו לדברי רבינו והשגת הראב"ד לא ידעתי כונתו ואגב יש מי שהק' לי דלפי דברי הר"ש אמאי לא אמרינן במתני' דאהלות דקתני אינן מטמאין באהל כגון בסמוכה לא"י ואמאי הוצרך להעמידה בגוש הבא מח"ל הר"ש גופיה בפ"ב דמס' אהלות משנה ג' וי"ל דאגב בית הפרס דמוקי לה הכי ע"ש ודו"ק

ודע שראיתי לרבינו בפי' המשנה פ"ב דאהלות משנה ג' שכתב שהטעם שגזרו טומאה על ארץ העמים לפי שהעכו"ם להתרשלותם עם המתים קוברים אותם בכ"מ שפטנו על ארצותם זאת הטומאה וכו' לפי שאנו נאמר שיהא בכל חלק מעפרה עצם כשעורה עכ"ל משמע מדבריו דבארץ העמים ליכא למיחש אלא לעצם כשעורה ולכך גזרו על מגע ולא על אהל ומעתה תיקשי ליה קושית התוס' דפ"ק דשבת והכא בשמעתין אמרינן דגזרו ג"כ על אוירה ואין שום תי' א' מכל הנך תירוצים עולה לדעתו לפ"ז דגם התירוץ הר' שכתבו התוס' עד שיכנס ראשו ורובו וכו' לא יצדק שהרי עצם כשעורה אינו מטמא באהל כלל וכן תירוץ ה' מש"ל לדעת רבינו מטמאין דקתני לענין ג' וז' לא יתכן נמי כיון דעצם כשעורה אינו מטמא כלל באהל אפי' טומאת ערב וכן התירוץ א' של התוס' ולומר דרבינו מיירי בעפר הבא מח"ל וכו' דא"כ כולי האי ה"ל לרבינו לבאר והתירוץ השני דמתני' רשב"י לא יתכן נמי דא"כ אפי' יותר מעצם כשעורה נמי ועוד דלרבנן נמי לא אתייא סוגיא דפ"ק דשבת כיון דאינו אלא עצם כשעורה ואינו מטמא באהל וצ"ל דס"ל דטעם דגזרו באוירה לאו משום דמאהיל על המת כיון דליכא אלא עצם כשעורה אלא מטעם כדי שלא יצא מא"י לח"ל ומתני' דאהלות קודם גזירה וכמו התירוץ הג' שכתבו התוס' והוצרך רבינו לעצם כשעורה כדי ליתן טעם מאי שנא טומאת מגע גזרו וטומאת אהל לא גזרו אי כרבנן אתייא ובזה ניחא מה שהק' ה' מש"ל ז"ל ד"ה ארץ העמים וכו' וז"ל וא"כ יש לדקדק וכו' מה טעם חילקו לשרוף אגושא ולתלות אאוירה ותו מעיקרא דסבור דגזור אגושא לשרוף ואאוירא לא כלום מאיזה טעם חילקו וכו' עש"ב והשתא ניחא מעיקרא גזרו משום עצם כשעורה דלית ביה אלא טומאת מגע ולא אהל ואח"כ גזרו גם על אוירה מטעם כדי שלא יצא והן הן דברי רבינו בפי' המשנה ומיהו לא רצו להחמיר בגזרה זו כדי שלא יצא אפי' אוירה לשרוף אלא לתלות כיון דליכא נמי חשש אהל המת דליכא אלא עצם כשעורה אבל אגושא דאיכא נמי חשש מגע המת של עצם כשעורה לכך גזרו לשרוף מיהו בחיבורו חזר בו וס"ל דמתני' דאהלות אינה קודם גזירה שהרי פסקה וא"כ צ"ל דס"ל כמו הנך שנויי דכתב ה' מש"ל ז"ל ולעולם דבארץ העמי' איכא למיחש נמי ליותר מעצם כשעורה והתימא על ה' מש"ל שלא השגיח בדברי רבינו דפי' המשנה הללו וה' עצמו הזכירו בד"ה עוד כתבו התוס' וכו' בסוף דבריו וז"ל ועוד שמדברי רבינו בפי' המשנה נראה דמטמא דגזרו טומאה על ארץ העמים וכו' ע"ש וכן פ"ג מה' אבל דין א' ד"ה וראיתי וכו' הזכירו בתוך דבריו ע"ש ועוד תימא עליו דלישנא דקאמר שמדברי רבינו נראה דטעמא דגזרו וכו' משמע דלפי האמת קאמר דהיינו לאחר גזירה ועוד שהביא טעם זה על טעם התוס' והתוס' אחר גזירה קאמרי וכן מוכח מדבריו דפ"ג מה' אבל שזכרנו שסובר דרבינו בפי' המשנה אחר גזירה קאמר והוא שכתב וז"ל שו"ר להתוס' בנזיר שכתבו הטעם מפני רוב ישראל נהרגו וכו' ולפ"ז אפשר דס' יראים סבר כסברת התוס' הלזו וכו' א"ד עש"ב ואי ס"ל לה' דרבינו בפי' המשנה קודם גזירה אבל לאחר גזירה אית ליה טעם כדי שלא יצא א"כ מעתה אדרבא ס' יראים א"ש אפי' דנימא דס"ל כרבינו שהרי רשב"י מודה לטעם זה כדי שלא יצא ואמאי הוצרך לומר דס"ל כתירוץ התוס' ופליג ארבינו א"ו משום דס"ל דטעמא דרבינו בפי' המשנה לאחר גזירה וא"כ לא ידעתי איך לא השגיח עליו מסוגיא דפ"ק דשבת וסוגיא דשמעתין דקאמר דגזרו משום אוירה וכמו שהק' התוס' וכעת צ"ע. וראיתי לרבינו בפי' המשנה פ"ד דטהרות משנה ה' בד"ה כבר ביארנו וכו' שכתב וז"ל וכבר