באר משה (כריף) רסו

על אוירה דהיינו טומאת אהל והוצרך לפרש כן כדי שיתפרש דעל אוירה לא גזרו דגבי סוריא ר"ל אויר הגוש משום דאל"כ אכתי כיון דס"ל לרבי אהל זרוק לא שמיה אהל א"כ מאהיל על הגוש וא"כ איך מטהר בסורייא ע"י שידה תיבה ומגדל ומ"ש כדאיתא פ"ב דאהלות נתכוון בכלל דבריו לתרץ קושית התוס' והוא כתירוץ ר"ת דמתני' דאהלות קודם שגזרו על אוירה את"ד בביאור קצת ע"ש ולפ"ז עיקר כונת רש"י שכתב כדאיתא בפרק ב' דאהלות נחית לתרץ קושיא ואינו מביא ראיה וממילא מתרצא והוא דחוק קצת

ודע דלפי מה שצדדנו דכונת רש"י דפ"ק דגיטין דאויר הגוש אינו מטמא אלא אוירה ממש יחולו עליו השני קושיות שהק' הלח"מ ז"ל פ"ז מה' נזירות על דברי רבינו ע"ש שהרי רש"י פ"ק דגיטין כתב בד"ה ר' מטמא וסבר אוהל זרוק לא שמיה אוהל וכו' ואמאי הוצרך לה"ט בלא"ה אפי' שמיה אוהל מטמא משום אוירה ואדרבא יגדל הקושי' על רש"י דא"כ איך ר' יוסי מטהר שהרי כיון דאיכא אוירה וכן נמי ק' הקושיא השניה כיון דקסבר לא שמיה אוהל איך מוקי לה לבריית' דיכול ליכנס בסוריא כשידה תיבה ומגדל כותיה שהרי כיון דלא שמיה אוהל הוי כמהלך על גבי קרקע ואיך כתב רש"י שם ד"ה ועל אוירה וכו' בסוף דבריו והאי לא נגע וכו' שהרי ע"כ דחשיב נוגע כמו שהוכיח הלח"מ מסוגיא דשמעתין דקאמ' כ"ע משום גושא ור' דמטמא משום אהל זרוק לא שמיה אהל וגם התו' נמי התם פ"ק דגיטין ד"ח ע"ב ד"ה בשידה וכו' כתבו דר' סבר אהל זרוק לא שמיה אהל והוכיחו כן מן הסוגיא עצמה התם וז"ל וכדמוכח דמסיק בסוריא על אוירה לא גזרו וכו' עכ"ל וכונתם משום דמשמע להו דעל אוירה לא גזרו דקאמ' היינו אפי' אהל הגוש והילכך מוכח שפיר דאי ר' ס"ל שמיה אהל אמאי הוצרך לומ' דאפי' אויר הגוש לא גזרו שהרי אפי' גזרו מ"מ שידה ותיבה מפסקת אלא ע"כ משום דס"ל לתלמודא דלר' אהל זרוק לא שמיה אהל ולפי דעת הלח"מ בקושייתו ליכא הוכחה וכ"ז ה"ל לה' לבאר וצ"ל נמי או כמו שתי' הלח"מ אליבא דרבינו או כדברי ה' מש"ל לפי דרכו שפי' בכונת רש"י דלפי אותו פי' לעולם דס"ל לרש"י דמטמא באויר הגוש וא"ש תירוץ ה' מש"ל כמו שיראה הרואה. ודע דאי אמרי' בדברי הלח"מ דבסתומה מיירי רש"י פ"ק דגיטין א"כ לא הוי דומה לשידה תיבה ומגדל דנקט תלמודא גבי סוריא דהתם אפי' פתוחה נמי שהרי כיון דלא גזרו משום אוירה ודו"ק. ואגב ראיתי למהרש"א שם מ"ש בתוס' ד"ה בשירה וכו' עש"ב ודע דתיבת לכ"ע שבתירוצו ט"ס היא וצ"ל למאי דס"ד וכו' וכונת תירוצו על דרך המדרגות דלר' דגזרו על אוירה ממש חות דרגא דבסוריא לא גזרו על אוירה ממש אבל אויר הגוש גזרו ולר' יוסי בר יהודא דגזרו על אויר הגוש חות דרגא דבסוריא לא גזרו אפי' על אויר הגוש ודו"ק

ודע שמתוך דברי הר"ש פ"ב דאהלות משנה ג' יש ללמוד עוד תירוץ אחר על קושית התוספות ממתני' דאהלות והוא דאיכא לאוקמא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל כר' יוסי בר יהודא דמטהר והר"ש לא ניחא ליה תירוץ זה משום דלא אתיא אליבא דכ"ע וז"ל ואפי' נכנס בשידה תיבה ומגדל איכא למאן דמטמ' וכו' עכ"ל מיהו לפי מה שצדדו התוספות פ"ק דשבת דמתני' דאהלות רשב"י היא א"כ ה"ה נמי לאוקמא כר' יוסי וה' מש"ל ז"ל ד ה ודע שראיתי לרבינו בסוף פ"ב וכו' הביא כל הד' תירוצים של התוספות שאינם עולים לדעת רבינו אלא התירוץ הרביעי והזכיר נמי לדברי התוס' פ"ק דגיטין שתירצו עוד תירוץ אחר ד"ה ודע שהתוס' וכו' ע"ש ולא הזכיר תירוץ זה של הר"ש שאינו עולה ג"כ לדעת רבינו שהרי רבינו לח פסק כר' יוסי אלא כר' פי"א מה' טומאת מת דין ה' וה' ז"ל הזכיר דברי הר"ש בסוף דבריו שתירץ כמו תירוץ א' דתוספות והזכירו ג"כ בתחילת דבריו ד"ה ארץ העמים וכו' ושם בהך תירוץ עצמו מבואר התירוץ האחר שזכרנו

עוד ראיתי לה' ז"ל בד"ה ודע שראיתי לרבי' בסוף ץ פ"ב שתירץ עוד תירוץ אחר לדעת רבינו והוא דאין מטמאין באהל דקתני היינו דאין בהם הזאה ג' וז' כ"א טומאת ערב וכתב וז"ל וזהו שסיים בפ"ג בסוף דבריו וארץ העמים ובית הפרס הכל ז' עכ"ל. ואחר המחילה מגודל חכמתו אגב חורפיה לא דק בכונת דברי רבינו דפ"ג והריני דן לפניו בקרקע דהוא סבור דכונת רבינו דכתב כפ"ג והכל ז' ר"ל טומאת ז' וכונת ראייתו כיון דשם הביא רבינו המשנה דפ"ב דאהלות דאלו מטמאין במגע ולא באהל ארץ העמים ובית הפרס וסיים הכל ז' אלמא דמפרש לה לענין טומאה ז' ואינו כן דכונת רבינו דכתב הכל ז' מניינא קא חשיב ר"ל בין הכל ז' מיני טומאה דומיא למאי דכתב בסוף דין שלפניו הכל שתים עשרה וה"נ דכוותה דרבינו דבר והופכו קחשיב ולכך בדין שלפניו גבי אלו מטמאין במגע ובאהל חשיב הכל שתים עשרה ובדין שאחריו גבי אין מטמאין באהל חשיב הכל ז' וכיוצא בזה כתב ג"כ פ"ז מה' נזירות דין ט' כל אלו הי"ב טומאות וכו' וכן עוד ק"ל על דברי ה' דאפי' לפי הבנתו דהכל ז' ר"ל טומאת ז' מאי ראיה מייתי מדברי רבינו שהרי ע"כ מתני' דפ"ב דאהלות לצדדין קתני לפי דברי רבינו דלגבי בית הפרס ועצם כשעורה ושאר הנך אחריני היינו אפי' טומאת ערב ליכא וא"כ אימא דלגבי ארץ העמים נמי אפי' טומאת ערב נמי ליכא ואין כאן ראיה כלל וכמו כן ק"ל ג"כ על מ"ש עור ה' וז"ל ודומה לזה כתב רבינו וכו' ומה שלא נרגש רבינו בפ"ב והוא משום דהתם מילתא דפשיטא וכו' כסתם טומאת אהל דבעי הזאה ג' וז' דומיא דמגע ומשא וכו' עכ"ל ותימא דאיך כת' מילת' דפשיט' שהרי גבי שאר הנך אפי' טומאת ערב ליכא ואם נאמר דס"ל לה' דאין ה"נ דגם הנך נמי דחשיב אין מטמאין באהל היינו טומא' ז אבל טומא' ערב איכא דבר זה לא שמענו מעולם וגם הרמב"ם לא ביאר זה אלא גבי ארץ העמים בפי"א מה' טומאת מת דין ב' כתב וז"ל וכן המאהיל על בית הפרס הוא טהור עכ"ל משמע דטהור לגמרי האמר וכן משמע סתמיות דברי התוספות לעיל דמ"ט ע"ב ד"ה על משאן וכו' שכתבו וז"ל ועצם כשעורה וכו' אבל באהל אפי' טמוי לא מטמא עכ"ל ועוד דבסוף פ"ב דכתובות דכ"ח ע"ב אמרינן מנפח אדם בית הפרס והולך וכתב רש"י בד"ה מנפח וז"ל וסומך על כך שאם יש עצם רואהו ואע"ג דמאהיל לא חיישינן דאין עצם כשעורה מטמא באהל וכו' עכ"ל ע"ש ואם איתא דאית ביה טומאת ערב מה הועילו בניפוח זה כיון דס"ס טמא טומאת ערב ועוד דמה"ט דמנפח והולך התירו לכהן לילך לבית הפרס שיש שם עירובו משום דע"י הניפוח ליכא טומאת מגע ואי משום דמאהיל עצם כשעורה אינו מטמא באהל כדאיתא בפרק בכל מערבין ד"ל ע"ב ופסקה רבינו פ"ו מה' עירובין דין י"ז ע"ש וכן נמי התירו לילך לבית