באר משה (כריף) רסב

וכו' ועיין כיוצא בזה לה' אורח מישור ז"ל ריש המסכתא דף ב' ע"א ד"ה או אהא כזה וכו' ע"ש

ד"ה וימי שפרו וכו' אבל ספירו דקיל עולה וכו' עכ"ל. ק"ק דא"כ היכי יליף לקמן בברייתא דף נ"ו ריש ע"ב ימי ספרו מימי חלוטו דאין עולין דהא איכא למפרך מה לימי חלוטו דתמיד וכו' וצ"ע

ד"ה וימי ספרו וכו' וצ"ע דלא לתני אלא ספירו וכו' עכ"ל. ק"ק אימא דה"א דאינו סותר לא קאי אימי ספירו כי היכי דאין הנזיר מגלח וכן ומזה בשלישי ושביעי לא קאי אימי ספרו וימי נזירו כמ"ש התוס' בשני דיבורים שאחד זה אלא קתני נמי ספרו משום דבעי למתני ומתחיל ומונה מיד ואינו מביא קרבן ועיין עוד לחידושינו לקמן בלשונות השייכים לארץ העמים בד"ה כתב המש"ל פי"א וכו' ע"ש

ע"ב גמ' ואי אמרת משום אוירה הזאה ל"ל וכו' דע שראיתי להר"ש סוף אהלות פרק י"ח משנה ט' שהביא תוספתא דקתני אין מדור עמים ובית ובית הפרס בח"ל והק' עלה הא ח"ל כולה טומאה ומה שייך בה למתני הכי וכתב לחד תירוצא וז"ל וי"ל דאצטריך משום כהנים שבח"ל וכו' ע"ש ותירוץ זה הזכירו מרן הכ"מ וכן המש"ל ז"ל פי"א מהלכות טומאת מת דין זא ע"ש ולא ידעתי כונת תי' זה שהרי ס"ס כיון דבלא"ה טמאים משום ח"ל אמאי אסור ליכנס לבית הפרס וכן ראיתי לסברא זו בהראב"ד פ"ה מה' נזירות דין ט"ו שכתב בסוף דבריו וז"ל והכהנים בזמן הזה טמאי מת הם ואין עליהם עוד חיוב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה עכ"ל. ואף לרבינו שחולק עליו וס"ל דאפ"ה חסורין להטמאות היינו היכא דפירש מן המת ואחר כך חזר ונטמא אבל אם עדין מחובר במת אחר אינו חייב כמבואר בדבריו שם דין זז וא"כ ה"נ גבי ח"ל כיון דהטומאה מצד עצמה דגזרו עליה אם כן כל זמן שהוא עומד בתוכה חשיב מחובר עדין בטומאה ואמאי אסור ליכנס לבית הפרס ויש מי שהשיב לי דאפשר דס"ל להר"ש דבמחובר חיובא הוא דליכא אבל איסורא מיהא איכא

ושו"ר שכן כתבו התוס' להדיא לעיל דף מ"ג ע"א ד"ה מהכא וכו' וכ"כ ג"כ הרב המאירי והבאתי דבריו לעיל בחידושינו ע"ש והשתא ניחא זרע דלפ"ז אפשר דגם הראב"ד נמי לא קאמר אלא לענין חיובא אבל איסורא מיהא איכא ומעתה ניחא מה שהקשה עליו המש"ל ז"ל פ"ג מה' אבל דין א' ד"ה וראיתי וכו' בתוך דבריו מר' בנאה דהוה מציין הקברות בזמן הזה ע"ש מה שנדחק והשתא זל כיון דאיכא איסורא לכך הוה מציין גם מה שהוכיח שם דכל חכמי ישראל חלוקין על הראב"ד מאותו כתב ששלח רבינו חיים וממה שכל המחברים ראשונים ואחרונים הביאו הלכות טומאת מת עש"ב אינו מוכרח לפ"ז ודו"ק

עוד כתב הר"ש ז"ל עוד נ"מ לענין הזאת ג' וז' את"ל דטומאת ארץ העמים לא בעיא הזאה דבעיא הזאה היא בנזיר פרק כ"ג עכ"ל. והם דברים בלתי מובן והנראה שט"ס נפל בו וכצ"ל עוד כ"מ לענין הזאה שלישי ושביעי דטומאת ארץ העמים לא בעי הזאה ובית הפרס בעיא הזאה בנזיר פרק כ"ג עכ"ל. ומ"מ תירוץ זה אינו מובן אצלי שהרי ארץ העמים לא בעיא הזאה שלישי ושביעי היינו אוירה אבל גושה בעיא הזאה ג' וז' כדקאמר הכא בהדיא ותו דבית הפרס נמי דבעיא הזאת שלישי ושביעי אינו אלא טומאת מגע הגוים שהרי אינה מטמאה באהל וא"כ לא ידעתי מה תי' שהרי בלא"ה נטמא משום מגע ח"ל דאיכא נמי הזאה שלישי ושביעי ומרן הכ"מ ז"ל וכן הר' מש"ל ז"ל שזכרנו למעלה לא הזכירו בדבריהם תירוץ הלזו ולא ידעתי כונתם ודברי הר"ש צ"ע. (א"ה נ"ל דצריך למחוק תי' הזאה השנית מל' הר"ש

) ובעיקר כונת התוספתא נלע"ד דאיכא נפקותא לסברת הרמב"ם דס"ל דמאהיל על הגוש ליכא הזאה ג' וז' כמ"ש המש"ל פי"א מה' טומאת מת דין א' ד"ה עוד כתבו התוס' וכו' ע"ש אבל טומאת בית הפרס שאבד בה קבר דמטמאה באהל כדפסק רבינו ריש פ"ח מה' טומאת מת ודאי דיש בטומאת האהל הזאה שלישי ושביעי וא"כ איכא למימר דהתוספתא דקתני בית הפרס מיירי כגון שאבד בה קבר דמטמא באהל ונ"מ שפיר לענין טומאת שלישי ושביעי כגון שנכנס לח"ל ולא נגע בגוש עצמו אלא באויר הגוש כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל דליכא הזאה שלישי ושביעי אבל משום בית הפרס אי הוה גזרו עליה בח"ל בעי שלישי ושביעי ואפשר להגיה ע"פ זה דברי הר"ש ולהעמיס כל זה בכונתו וצ"ע

שם גמ' וכי קתני אשארא וכו' ולא ניחא ליה לומ' דקאי אטומאת נושא ולא אטומאת אויר דמסתמא אי קאי אארץ העמים קאי נמי אכל טומאה שיש בה כיון דאיירי בה וניחא ליה טפי לשנויי דלא קאי עלה כלל אלא אשארה ושו"ר שכ"כ ה' מש"ל ז"ל פי"א מה' טומאת מת דין א' ד"ה עוד כתבו התוספות וכו שכתב בתוך דבריו וז"ל דהא סתמא דתלמודא סבר דאי קאי ומזה בג' וז' מארץ העמים קאי לכל מאי דגזרו טומאה בארץ העמים ומש"ה הכריח דארץ העמים משום נושא וכו' עכ"ל ע"ש: רשי דר שיה

רש"י ד"ה וספירו של מצורע וכו' וימי גמירו של מצורע היינו ימי חלוטו וכו' עכ"ל משמע דימי גמירו היינו ימי הצרעת כדכתיב ויקרא י"ג והמצורע אשר בו הנגע וכו וכן נראה מדברי הרמב"ם בפי' המשנה ריש פ"ק דכלים משנה ד' ד"ה כבר ידענו וכו' וז"ל וזה הדין במצורע בימי גמירו לבד ר"ל בזמן הצרעת וכו' עכ"ל ולפ"ז נראה פי לשון גמירו ר"ל כשהוא מצורע גמור אבל ראיתי לה' ק"א ריש פ' מצורע דף קמ"ח ע"א ברייתא ד' ד"ה בימי גמירו וז"ל היינו קודם טבילה אחר שנגמר והוסר ממנו הנגע עכ"ל משמע דמפרש בסוף ימי חלוטו כשנתרפא מצרעתו ולשון גמירו מלשון נגמר הענין שנגמר והוסר ממנו הנגע ודו"ק

ד"ה באמת אמרו הלכה היא וכו' ולקמן מפרש מהיכן גמיר עכ"ל אין הלשון מכוון שהרי כיון דכבר כתב הלכה היא למ"מ ועיין עוד לחידושינו לקמן דנ"ו ע"ב ודו"ק

תוס' ד"ה ופרעות וכו' דמהלך על פני כולה טמא בודאי עכ"ל ל טמא בודאי מן התורה והנזיר מצלח דאי כונתם מדרבנן בלא"ה אף לא הלך אלא תחת אחת מן האבנים גזרו טומאה ואע"ג דכ' בדבור שלפני זה דמן התורה טהור כי הלך תחת כולן נראה דוקא גבי אילן המיסך דס"ל דמסתמא דאין בענף פותח טפח ולכך מדאורייתא לא הוי אוהל אבל אבנים היוצאות מן הגדר ס"ל מסתמא יש בהם פותח טפח והוי טומאה דאורייתא והביאו ראיה מסוף פ"ז דנדה דנ"ז ע"א גבי כותי דמהלך על פני כולה טמא