באר משה (כריף) כו

ורבותם גופייהו מכח סברא בעלמא ולכך פריך שפיר ארבותם גופייהו נילף נזיר נזרו וכו' ואין לחוש על לשון גמירי לה דכה"ג כתב התי"ט פ"ג דתמורה משנה ג' ד"ה תמורת אשם וכו' שזכרנו ע"ש והא דלא פריך נמי לר' פדא ניליף מיהיה משום דהך דרשא דיהיה אינה אלא אסמכתא ולפ"ז צ"ל דדרשת ר' פדא הוי דרשה גמורה מיהו יש לדחות דלעולם דרשת ר' פדא נמי אסמכתא בעלמא ואע"ג דדריש מיתורא דקראי והא דלא פריך דנילף מיהיה כי היכי דפריך לר' מתנא משום דאסמכתא חלושה היא דאינו אלא גמטריא ועיין לה' יד מלאכי סי' י"ט ועיין לחידושינו פ"ד דמסכת גיטין דף ל"ח ע"ב ומיהו לקמן פ"ב דף ט"ו ע"ב גבי דקאמר ע"כ לא קאמר אבא שאול וכו' מוכח דחשבון יומי דנזיר הוי דאורייתא כדפרש"י שם וע"כ דלר' פדא איירי ועיין לחידושינו שם ועיין לה' יד מלאכי ז"ל סי' שצ"ר ועיין לחידושינו לפרק קמא דקמא דף ט"ו ע"ב גבי חצי נזק צרורות הילכתא גמירי לה וכו' וע"ע לחידושינו פ"ב דבכורות דף י"ו ע"א ודו"ק

ומעתה קושיית הר"ן דפ"ק דנדרים סתמא אליבא דכ"ע אתיא בין לר' מתנא בין לר' פדא ועיין לה' שארית יעקב פ' מטות דף נ"ו סוף ע"א שהביא תשובת הרשב"א דס"ל דבנדרים נמי אין ה"נ דסתם נדרים שלשים יום כמו נזירות ע"ש וכבר נתעורר בו ה' ז"ל שהוא היפך הסוגיא דפ"ק דנדרים דף ד' ע"ב דקאמר סד"א נדרים הוא דמפיר משום דלית להו קיצותא אבל נזירות אית להו קיצותא דסתם נזירות וכו' ע"ש וצ"ע. ועיין להתוס' סוף פ"ב דנדרים דף ך' ע"א ד"ה מי שנדר וכו' ועיין לחידושינו לקמן פ"ז דף מ"ח ע"א ורו"ק

ע"ב רש"י ד"ה והתנן גילח וכו' איכא דגרסי לה בלישנא אחרינא וכו' עכ"ל דברי רש"י בגי' זו קשיין אהדדי תחלה כתב באומר שלמים אלמא דבעי שיאמר שלמים ושוב כתב כגון דאמר הריני נזיר שלשים יום וכו' ולא הזכיר שלמים ושוב כתב וז"ל הא סתמא אם גילח יום שלשים יצא וכו' משמע דאפי' דאמר סתמא הריני נזיר לבד אפ"ה צריך לכתחלה יום שלשים וא' דאם גילח בדיעבד יום שלשים הוא דיצא וזה אינו שהרי זהו עיקר קושיית המקשה דפריך לר' פדא משום דמתני' בסתם נזירות ואהא משני באומר שלשים אבל סתם א"צ שלשים וא' כסברת המקשה. עוד כתב וז"ל ואימתי אמרו שצריך לגלח ביום שלשים וא' בזמן שאמר הריני נזיר שלשים יום ואם אמר שלשים יום שלמים אם גילח יום שלשים לא יצא עכ"ל הרי דכתב דרישא לאו בסתמא גם לשונו מגומגם פתח ואימתי אמרו אלכתחילה וסיים אדיעבד אם אמר שלמים וכו' ותו כיון דכתב דאם אמר שלמים אם גילח לא יצא לפ"ז ע"כ דרישא לאו בשלמים מדקתני סיפא אם גילח יצא וא"כ איך כתב תחלה רישא באומר שלמים ולכן נראה להגיה בדברי רש"י וכצ"ל רישא באומר שלשים וכו' דצריך למנות לכתחילה שלשים ולגלח. ביום שלשים וא' ואם גילח יום שלשים יצא וכו' ואימתי אמרו שצריך לגלח ביום שלשים וא' ואם גילח ביום שלשים יצא בזמן וכו' עכ"ל ויש נפקותא לענין דינא בין גי' זו לגי' קמייתא דלפי גי' קמייתא אפי' אמר הריני נזיר סתמא צריך להמתין אפי' לבר פדא עד יום שלשים וא' מטעם נעשה כאומר שלמים אכל לפי גי' זו דלא גרסי' נעשה ומוקי לה באומר שלשים א"כ ע"כ משמע אבל באומר סתמא א"צ להמתין שלשים וא' אלא מגלח לכתחלה יום שלשים כסברת המקשה ולא אמרי' נעשה ולפי גי' זו טובא איכא בין ר' מתנה ור' פדא דלר' מתנא אפי' באומר נזיר סתמא צריך יום ל' וא' כדקאמר בשלמא לר' מתנא ניחא ולא הוק' ליה לרש"י מאי איכא בין ר' פרא ור' מתנא אלא לפי גי' קמייתא דבאומר סתמא אפי' ר' פדא מודה דצריך להמתין עד שלשים וא' משום דנעשה וכו' וס"ל לרש"י נמי דגם לגי' קמייתא לבר פדא היכא דאמר נמי שלשים להדיא אפ"ה בדיעבד מהני כמו הגי' של ל"א ודלא כמ"ש התוס' בד"ה תנן וכו' דלר' פדא היכא דאמר שלשים להדיא אפי' בדיעבד לא יצא וזה ממ"ש רש"י בד"ה נעשה וכו' וז"ל וכיון דלא אמר בהדיא שלמים אם גילח ליום שלשים יצא עכ"ל משמע אף שאמר שלשים מ"מ כיון דלא אמר להדיא שלמים דאל"כ הכי הול"ל כיון דאמר נזירות סתם וכו' וכן נמי ממ"ש בדבור זה בתחלת דבריו וז"ל באומר שלימים ממש וכו' עכ"ל הרי דכתב להדיא שלימים ממש משמע דוקא באומר שלימים ממש הוא דאם גילח לא יצא אבל באומר שלשים יצא וס"ל נמי לרש"י דגם לר' מתנה היכא דאמר שלשים אפ"ה בדיעבד מהני כדקאמר תלמודא משום דמקצת היום ככולו ודוקא היכא דאמר שלימים ממש הוא דקתני סיפא אם גילח לא יצא כדמוקי לה תלמודא באומר שלימים וע"כ נמי דס"ל לרש"י דקושיית תלמודא דפריך מסיפא דקתני לא יצא אליבא דכ"ע פריך שהרי בין לר' פדא בין לר' מתנא דבאומר שלשים אפי' בדיעבד יצא ודלא כמ"ש התוס' דלר' מתנא הוא דפריך ולכך הוק"ל לרש"י ללישנא קמייתא דמאי איכא ר' פדא ור' מתנא לענין דינא נמצא דלרש"י בין לר' פדא בין לר' מתנא לפי השני גרסאות אפי' היכא דאמר שלשים להדיא אפ"ה בדיעבד יצא ודוקא עד שאומר שלמים ממש הוא דלא יצא אבל התוס' לא ס"ל הכי אלא ס"ל היכא דאמר שלשים אפי' בדיעבד לא יצא לכ"ע דלר' פדא משום דלא ס"ל מקצת היום ככולו ולר' מתנא משום דנעשה כאילו אמר שלימים משום דלישנא יתירה כמבואר בדבריהם בד"ה תנן וכו' וכן נמי היכא דאמר הריני נזיר סתם ס"ל להתוספות דגם לר' פדא צריך להמתין עד שלשים וא' משום דגזרו אטו שלימים כמו דס"ל לרש"י לפי גירסתו קמייתא כמבואר בדבריהם בר"ה אמר לך ר' פדא וכו' ולפ"ז גם לתוס' צריך לתרץ מאי איכא בין ר' פדא ור' מתנא כמו שתי' רש"י לגירסתו קמייתא ודו"ק

אבל ק"ק דמדברי רש"י שכתב וז"ל דהו"ל כמי שנודר מאה יום וכו' משמע דהיכא דאמר מאה יום הו"ל כמ"ד מאה יום שלמים ממש והיכא דגילח יום מאה אפי' בדיעבד לא יצא וכ"כ רש"י להדיא לקמן דף ו' ע"ב ד"ה תנן וכו' דמאה יום שלימים משמע ע"ש וא"כ לא ידעתי מאי שנא מאלו אמר שלשים להדיא דאם גילח יום שלשים בדיעבד יצא עד שאומר שלימים ממש ויש ליישב משום דיש לתלות דכונתו דאמר שלשים היינו איידי דאיכא יום שלשים דמגלח בו לכך קאמר שלשים ולעולם לא יצא מגבול סתם נזירות כדמשני תלמודא הכי אמתני' לר' פדא אבל היכא דאמר מאה יום כיון דאפקיה מגבול סתם נזירות אפקיה ונימא דשלמים ממש קאמר. ומיהו לר' מתנא קשה מ"ש היכא דאמר שלשים מאומר מאה יום אדרבא מדברי התוס' בד"ה תנן הריני נזיר וכו' משמע דהיכא דאמר שלשים