באר משה (כריף) רנט

דנודע שמו נעלם ממנו סוגיא דפרק הבע"י וכו' וטרח ה' ז"ל לפרש סוגיא דפרק הבע"י באופן אחר לדעת ס' יראים ע"ש באורך הנה משמע מדברי הרב דכוונת ההגהות לומר דספר יראים נעלמה ממנו סוגיא דפרק הבע"י והיינו משום דאע"ג דמשמע דסתמא דתלמודא התם פליג ארבינא מ"מ ס"ל להגהות דלא פליגי אלא מסתמא אחר דמייתי דברי רבינא אף סתמא דתלמודא נמי מודה לו ונראה דמשמע להו כן מדקאמר בהאי לישנא נהי דאמעטו וכו' משמע דמילתא דפשיטא היא אליבא דכ"ע ואין צורך תו לשנויי כדמשני ני מעיקרא והשתא לפי דברי התוס' הכא שכתבו ודוחק לומר וכו' אלמא דקושטא הוא דסתמא דתלמודא התם פליג עם רבינא וא"כ ס' יראים פסק כסתמא דתלמודא התם וטעמו משום דהוקשה ליה קושיית התוס' הכא לכך ס"ל כמו ודוחק לומר וכו' ולכך פסק כסתמא דתלמודא משום דר"ל הכא ס"ל כוותיה ונראה דאף ההגהות נמי לא עלתה על דעתם לומר דס' יראים נעלמה ממנו סוגיא דפרק הבע"י כמו שהבין המש"ל שהרי לא כתבו אלא דבפרק הבע"י משמע כסברת רבינו וכו' וכונתם משמעות בעלמא והיינו כיון דקא' בפשיטות בהאי לישנא נהי וכו' משמע דהכי הלכתא כיון דמילתא דפשיט' היא א"נ משום דס"ל לההגהות הלכתא כרבינא לגבי סתמא דתלמודא ודו"ק

עוד נראה להביא סיוע לסברת ספר יראים דפסק כסתמא דתלמוד' דלא כרבינא ממעשה דאליהו במס' מציעא בפ' המקבל דף קי"ד ע"ב דהוה קאי בבית הקברות של נכרים א"ל רבה לאו כהן מר מ"ט קאי בבית הקברות א"ל כר"ש ן' יוחאי דאמר קברי גוים אין מטמאין באהל וכו' ע"ש. והשתא קשה מאי השיבו אליהו דהא כיון דמטמא במגע וכיון דאליהו הולך בבית הקברות הו"ל נוגע בקבר וצ"ל דס"ל לאליהו כסתמא דתלמודא דפליג ארבינא דאפי' במגע נמי לא מטמא ומיהו לדעת החולקים על ספר יראים וס"ל הלכתא כרבינא צ"ל שהשיבו אליהו דלא כהלכתא ודחייה בעלמא השיבו וכה"ג כתבו התוס' בפרק הבע"י דף ס"א ע"א ד"ה ממגע וכו' שהקשה דאיך השיבו כר"ש בן יוחאי דהא לא קי"ל כותיה ותירצו דדחייה בעלמא השיבו ועיקר טעמיה משום דרוב ארונות יש בהם פותח טפח וכו' ע"ש אבל ספר יראים לא ניחא ליה בהכי ולשיטתיה אזיל דפסק כר"ש בן יוחאי והשיבו אליבא דהלכתא וא"כ לענין מגע נמי השיבו גם כן אליבא דהלכתא ואפשר דס' יראים גופיה דפסק כרשב"י כחו הוא משום האי מעשה דאליהו וכעת ספר יראים אינו בידי

ושו"ר למרן כ"מ ז"ל פ"ק מה' טומאת מת דין י"ב שכתב טעם זה לרבינו דפסק כר"ש משום מעשה דאליהו וכתב עוד משום דרבינא משמע דסבר כותיה ע"ש וא"כ זהו נמי כונת ההגהות שהשיבו על ס' יראים דלא כמו שהבין ה' מש"ל דנעלמה סוגיא ממנו וכדכתיבנא ודו"ק

והנה תמיהא לי טובא בדברי התוס' שכתבו שכתבו דעיקר טעמיה משום דרוב ארונות יש בהם פותח טפת פי' וחוצץ בפני הטומאה דהא אכתי קשה שהרי דוקא מדאוריית' הוא דחוצץ אבל רבנן גזרו בהו טומאה כדאיתא בפרק מי שמחו דף י"ט ע"ב וא"כ איך אליהו עבר אדרבנן וצ"ע כעת

בא"ד והריב"א פי' וכו' אחר מתן תורה וכו' כצ"ל ר"ל דריב"א מפרש קודם הדבור דקא' היינו קודם דבור פרשת טומאת מת דלא ניתנה להם אותה פרשה אלא אחר הקמת המשכן אבל אותם שמתו קודם שנאמרה אותה פרשה הוה אמינא דלא מטמאו ואפי' ישראל נמי והשתא ניחא לעולם בעלמא לפני הדבור עדיף והכא גבי טומאה שאני דהוה אמינא דגרע משום דמתו לאחר מתן תורה ולפני אותה פרשה ואפי' ישראל נמי שהרי קרא כתיב מפרשה זו ואילך ודו"ק

בא"ד וכיוצא בזה יש בפ' בתרא דהוריות דמצריך פסוק להכי שלפני הדבור משום דסד"א וכו' עכ"ל ליתא התם הכי אלא קושטא הוא דדריש גבי זב מדיבור ואילך ע"ש בדף י' ע"א ולכך נראה להגיה בדבריהם וכצ"ל בפרק בתרא דהוריות דדריש קרא לזב איש איש וכו' וכן הוא בדבריהם סוף מס' נדה דף ע' ע"ב ד"ה ואין וכו' בסוף דבריהם וז"ל וכי האי גוונא איכא בפ' בתרא דהוריות כי יהיה פרט שלפני הדיבור דגבי זיבה עכ"ל והא דנקטו קרא גבי זוב ה"ה נמי דהו"מ למנקט ג"כ קרא דגבי נגעים דדריש נמי התם מדיבור ואילך ע"ש ודו"ק

בא"ד ומקשינן לר"ש וכו' והא קודם מתן תורה לר"ש וכו' עכ"ל התוס' בפרק חזקת הבתים דף נ"ח ע"א ד"ה מציין וכו' הוסיפו וז"ל ואפילו לרבנן דפליגי אר"ש ואמרי דמטמא באהל מ"מ בקבר שלפני הדיבור לא מרבי לה בנזיר אלא לענין נגיעה וכו' עכ"ל ע"ש ולאו דוקא נקטו הכא לר"ש ודו"ק

והנה אגב דאתא לידן ענין ר' בנאה אכתוב מה שראיתי לה' מש"ל ז"ל פ"ג מה' אבל דין א' ד"ה וראיתי וכו' שבסוף דבריו הביא דברי הראב"ד בהשגות בפ"ה מה' נזירות דין ט"ו שכתב בס"ד וז"ל והכהנים בזמן הזה טמאי מתים הם ואין עליהם עוד חיוב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה עכ"ל. ותמה עליו המש"ל מר' בנאה דהוה מציין הקברות ואמאי הוצרך לציין כיון דהכהנים בזמן הזה טמאי מתים ואין חיוב טומאה עליהם ותירץ דס"ל להראב"ד דבזמן אמוראים היה להם אפר פרה את"ד ע"ש. ודע דמדברי הראב"ד הללו ק"ל על מרן הכ"מ ז"ל פ"ד מה' נזירות דין כ"א שעל מה שכתב שם הראב"ד בהשגה המתחלת לפיכך וכו' בסוף דבריו וז"ל ואסור להזיר בכ"מ עכ"ל כתב עליו הכ"מ וזל ואיני יודע למה אסור להזיר עכשיו בא"י שאעפ"י שאנו טמאי מתים אם אחר שנזר יזהר מלטמא במת מה איסור יש בזה עכ"ל. משמע מדבריו דטעם הראב"ד כיון דאנו טמאי מתים שמא אינו מקפיד ליזהר מליטמא כיון שכבר הוא טמא ולזה כתב אם יזהר מה איסור יש בזה ואחר המחילה תימה עליו טובא דבלא"ה איך שייך לו' שמא יטמא כיון דליכא חיוב טומאה לכהנים בז"הז כמ"ש הראב"ד גופיה בפ"ה מה' נזירות וצ"ע

ובעיקר כונת הראב"ד דפ"ב מה' נזירות עיין מה שפירשנו בו בחידושינו לעיל פ"ג דף י"ט ע"ב במשנה מי שנזר וכו' בלשון המתחיל ודע שראיתי למרן וכו' ע"ש ודו"ק ולעיקר קושיית הרב על הראב"ד מר' בנאה עיין לחידושינו לקמן עבר הדף בגמ' ודו"ק

בא"ד ואומר הריב"א דשפיר קרייה אדם וכו'. לא ידעתי מה תירצו דמה בכך אם נקראו אדם דנהי כיון דנקראו אדם לא אמעטו מארם מ"מ אפילו ישראל גופייהו דנקראו אדם משמע הכא דלא אתרבו